הדגים רועדים בים - והלב שלי יחד איתם • טור אישי מלב של אמא

זה קורה בכל שנה מחדש. קצת לפני ראש השנה, זמן של חשבון נפש, החלטות חדשות, יש עוד רגע כזה שמזכיר לי את המעמד. א' באלול. היום בו בני הבכור עולה שלב בחייו ומתחיל את לימודיו.
השנה הזו משמעותית עבורי מאוד - ובפרט כאמא פולניה שמתחילה להרגיש איך העניינים יוצאים משליטתה. השנה הוא יחגוג בעזרת ה' את בר המצווה. לכל הדעות שנה משמעותית.

זה כבר לא ללוות ילד ביום הראשון ללימודים עם אותו מכתב ואותו שוקולד, ולחזור הביתה אל השקט שמשתרר פתאום. זה ללוות ילד שהפך באחת לכמעט בחור, ועושה לי בלבולים בתוך הלב.
אתמול בערב, רגע לפני שיצאתי בשעת ערב לאירוע, נעמדנו זה מול זה בקצוות פרוזדור הבית שלנו, מחליפים כמה מילים רגילות לעונה. המבט שלי נתקע עליו וניסיתי להבין, משהו השתנה. ייתכן שהוא השמין? לא... ביטלתי את המחשבה. הגנים הרזים מדי שלקחו ילדיי מאבא, בולטים ללא ספק. אז מה כן קרה? ובכן, השבתי לעצמי בן שבריר שניה. הוא פשוט גדל. הוא כבר ממש לא ילד, ובוודאי שלא ילד קטן. הוא עוד רגע בחור בר מצווה – מה חשבת?

לא. צעקתי בקול גדול שרק אני והלב שלי שמענו. איך זה יכול להיות בכלל? אני ממש זוכרת את הלידה שלו. בשבת בבוקר, רק זוג הורים מאושרים ונרגשים בחדר לידה, ותינוק מלאכי קטן ורגוע שוכב עלי שם במשך כמה שעות עד שלקחו אותו לתינוקיה. זוכרת את מוצאי השבת איך שהודענו על הלידה כשאני כבר מאוששת ושמחה, את ההתרגשות בצד של אבא, שם הוא היה נכד ונין ראשון, את ההתרגשות בצד שלי, על אף שלא חידשתי כביכול שום דבר למשפחה מרובת נכדים. הוא היה הבן הראשון שלי וזה היה המון! כולם שמחו והתרגשו, ובאו. אני זוכרת צהבת נוראית עד כדי כמעט החלפת דם, ברית בגיל חודש, התלבטות על שמות. זוכרת הכל. את המטפלת הראשונה, את הגן, אפילו את שעות השינה המסודרות שלו, את המוצץ שאהב. זוכרת את הפסח שנגמל בעל כרחו ממוצץ כשנסענו רחוק ועברו עליו שני לילות בלעדיו אז כבר זרמנו... זוכרת את כיתה א', ב', ג' ועוד...

מבטיחה שכל אלו היו ממש לפני רגע. הכל טרי לי פה בראש, ואני עוד כזאת ילדה קטנה שהפכה להיות אמא. מתי כל הזמן הזה עבר? איך ייתכן שמסתובב לי בבית ילד קטן ומתוק ש... מגיע כבר כמעט לגובה שלי!

כן, זה הבכור שלי, והיום שלחתי אותו לכיתה ז' בתלמוד תורה, חודשים ספורים לפני שיחגוג בר מצווה. הכנסתי לו לילקוט גמרא בבא קמא, והכובד שלה הכה בפניי. זה הילד שלי שלומד כזו גמרא. ויש שם משנה, וחמשה חומשי תורה, וספר מתמטיקה... "את הגמרא תכרכי כי הוא יצטרך אותה גם בישיבה", הסבירו לי ואני מבינה שזה עוד שניה קורה.

בין דפי הגמרא השארתי לו מכתב קטן מלב רותח ואוהב של אמא, עם שוקולד מתוק וקטן להרגשה. הוא יצא מאושר ומרוגש מהבית, בעוד אני תוהה: האם הוא מבין מה זה אומר בכלל להפוך לבחור? הוא מבין את המשמעות שסיים את תום ילדותו ועומד לפני תקופה חדשה? נכון, הוא נער צעיר, אך בהחלט מחליף תקופה בחייו. ברור שהוא עוד אוהב לשבת פה ולצחוק כאילו אין מחר, אבל סדר היום שלו הופך להרבה יותר משמעותי. תפילה במניין, לימוד גמרא גם מחוץ לשעות הלימודים, אימונים שהוא מתמיד בהם, והרבה אחריות שעוברת להיות שלו... כי הוא מתבגר וזקוק לכלים!
אין לי דרך לעצור את הזמן. אין לי דרך להחזיר אותו אחורה, יש לי רק אופציה אחת: תפילה.

אבא יקר, בורא עולם

שמור נא לי על בני אהובי, ותן לו ברכת ידך הגדולה, הפתוחה, הרחומה, הטובה והנפלאה להצליח בכל אפשר יפנה. שימשיך לשאת חן וחסד בעיניך ובעיני אדם, שיהיה מחובר כל חייו לשורש הניצוץ האלוקי שטבוע בו ויראה ברכה בכל אשר יפנה. תן לו לעבור את השינויים בבטחה, בשמחה, בהצלחה, ותן גם לי – אמא שלו, את הכח והידע הנכון להעניק לו כלים חשובים לחיים טובים.

אני בסך הכל אמא פשוטה, צעירה, שרוצה לראות את הבן שלה מאושר ומצליח. אז למה הלחיים שלי כל כך רטובות?

לא, אני ממש לא בוכה. פשוט נכנס לי קצת א' אלול לעין.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!