בזכות שמי קנזס נזכרתי ברצון הלב • טור מעורר לחודש אלול

השמים של קנזס תמיד גרמו לי להתבונן בהם בעומק רב. מעבר לעובדה שגם דורותי וגם סופרמן עברו כאן, כנראה גם אני איבדתי כאן משהו. או יותר נכון מצאתי את מה שלא חיפשתי. אולי את הדרך אל הלב שמדי פעם שוכח להקשיב לעצמו.

במשך שעות רבות היינו נוסעים על הכביש המהיר מהבסיס הצבאי, בו בעלי משמש כרב, אל המרכז – על מנת לקנות אוכל כשר וחלב ישראל. זה היה חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו היום יומית.

תמיד הייתי שוקעת בהרהורים, מתבוננת בעומקם של השמים ומצלמת מהר מהר תוך כדי שבעלי נוסע.
היום אנחנו כבר במחוז אחר באמריקה. אך לפני מספר ימים ישבתי להתבונן בזיכרונות שלימדו אותי, או יותר נכון הזכירו לי מה ששכחתי.

הרי המילה שמים מורכבת מן המילים שם, מים. ומים הם סמל לרגש, ללב, להתבוננות. וכפי שכתוב בספר המידות, יש עניין רב להביט בשמים ובמיוחד כשהם בצבע תכלת. התבוננות זו בכוחה לעורר את האדם לעשות תשובה.

באותו היום הבנתי, שבתקופה האחרונה רצתי נהר מדי. ניסיתי לרצות את כולם, ומבלי משים לב שכחתי שמותר לי גם סתם להיות אני. פשוטה, שמחה ללא סיבה, ללא קשר למה החברה חושבת או לא. הרי זה תמיד היה סוד הניצחון שלי: הקשבתי ללב שרוצה לעשות את רצון ה׳ ולא נכנע לתכתיבי החברה.

גם בתקופה שבה לא הייתי האישה שאני היום, והחלטתי להיות שחקנית כדורגל - גם אז הקשבתי ללב, שרצה לרוץ ולקפוץ אחרי כדור, וכך מצאתי את עצמי בגיל צעיר יחסית במדי נבחרת ישראל.

מאז עברתי כמה גלגולים, בדיוק כמו הכדור שרצתי אחריו. החלטתי שהיום אני חוזרת להקשיב ללב שלי ולשמור עליו מכל מני ‏סופות ורוחות רעות, כי אין כמו טוהר הלב וכי ה׳ יתברך רוצה את לבנו ככתוב ״רחמנא ליבא בעי״.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!