הרבנות יורה אש: האם ביהמ"ש יתיר להכנס עם נעליים לאל-אקצא

לקראת הדיון בבג"צ שיתקיים בעוד 10 ימים, בתאריך 31.8.17, סביב עתירות נשות הכותל, הרפורמים והקונסרבטיבים הדורשים לשנות את הסטטוס קוו בכותל המערבי ולאפשר תפילה מעורבת ברחבה המסורתית, ולאחר שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט נתן את אישורו לרבנות הראשית להציג עמדה עצמאית ולא ייצוג נפרד, הרבנות שיגרה לבג"ץ בימים האחרונים מסמך עמדה בן 169 עמודים שבו היא מנמקת את עמדתה בהרחבה.

"בחדרי חרדים" עם תקציר טיעוני הרבנות הראשית ששורטטו בהרחבה במטרה להפריך אחד לאחד מטיעוני העותרות ומתייחסים לסוגיות רבות הלכתיות ומשפטיות כאחד, כשבמרכזן טוענת הרבנות כי הסמכות הבלעדית בסוגייה זו שהיא הלכתית ניתנה לה ולא לבית המשפט.

אולם לפני ההרחבה, באחרית הדברים, מחדדת הרבנות את המסר שלה על ידי הבאת דוגמא אקטואלית בת ימינו: "נחזור לאחת מהדוגמאות שפתחנו איתן", נכתב, "ניתן להניח שבית המשפט הנכבד יאפשר לעדה המוסלמית לקבל החלטה עצמאית, האם להתיר כניסה בנעליים למסגד אל-אקצה או לאפשר לנשים להקים עזרת נשים באותו המסגד".

"ניסינו לחקור אחר מנהג נימוסין זה של חליצת נעליים והמקורות ההלכתיים-מוסלמיים שעומדים בבסיסו, ודומה בעינינו שבסוגיות ההלכתיות שמועלות בפני בית המשפט הנכבד על ידי העותרות בעתירות דנא יש לא פחות שפע של מקורות הלכתיים ומסורת הלכתית בת מאות רבות בשנים, אשר הדיון בהם הוא דתי, סבוך, מורכב ושאינו מתאים לדיון בבית משפט ולהכרעה שיפוטית".

בשל כך טוענת הרבנות הראשית באופן נחרץ: "בסוגיות הלכתיות כפי שעולות בעתירות דנא אלה ובמיוחד כשהן נדונות במרחב הציבורי – הרבנות הראשית לישראל היא הקובעת. היא הסמכות הדתית העליונה במדינה. היא האמונה על פי חוק על המקומות הקדושים. בהתאם להוראות החוק והדין, לשום גוף אין סמכות לתכנן שינויים בעלי השלכה הלכתית בכותל המערבי מבלי לשאול לדעת ההלכה, שהרבנים הראשיים הם דובריה המוסמכים בחוק המקומות הקדושים".

חופש הפולחן בכותל המערבי



בפתח דברי התקציר מתייחס נייר העמדה לסוגיית 'חופש הפולחן בכותל המערבי' וכך נכתב: "כל באי עולם, יהודים ומי שאינם יהודים מוזמנים לבוא ולשפוך שיח בפני בוראם בכותל המערבי, ואולם עליהם לכבד את מנהגי המקום הדתיים ההיסטוריים הקיימים במקום הקדוש לעם היהודי. חופש הגישה של העותרות לכותל המערבי הוא מוחלט. כך גם חופש הפולחן של העותרות, להתפלל שם כיחידות כאוות נפשן, בכל נוסח שיבחרו גם הוא מוחלט ואיננו שנוי במחלוקת. לעותרות ולשולחיהן אין כל מניעה להתפלל ליד הכותל את מלוא התפילות שלהן מבלי שאיש יתערב בצקון לחשן".

עוד נכתב כי "הרבנות הראשית לישראל הינה ממלכתית, היא מכבדת כל יהודי, שומר תורה ומצוות ומי שאינו שומר תורה ומצוות, ואת מי שאינם יהודים. כולם אינם זקוקים לרשותה של הרבנות הראשית או של מאן דהוא כדי לגשת לכותל ולשפוך שיח בפני קונם, ואין מי שיגביל אותם מלעשות כן. מיליוני מתפללים מגיעים לכותל המערבי, יהודים ושאינם יהודים, מכבדים את סדרי התפילה הנהוגים שם מדורי דורות ומתפללים שם, איש איש כדרכו".

העותרות דורשות לכפות הוספת סממני פולחן חיצוניים



לגבי נשות הכותל, הרפורמים והקונסרבטיבים נכתב כי "העותרות - כל אחת בדרכה - דורשות למעשה לכפות את הוספתם של סממני פולחן חיצוניים פריפריאליים לפולחן שלהן עצמן, תוך פגיעה באחרים, פגיעה בהסדרים הקיימים, חריגה בוטה מהנהוג בכותל לאורך דורות רבים, הפקעת קדושת הכותל וחילולו. סעדים אלו אינם עניין לבית המשפט הנכבד לענות בו ולגופם של דברים אין מקום להיענות להם".

"כמה מהעותרות מבקשות שבנוסף לחופש הפולחן המלא המוקנה להן, יוקצה שטח ליד הכותל המערבי לתפילה מעורבת, על אף שעירוב מגדרי אינו מתחייב לשיטתן בעת תפילה ליד הכותל ואיננה חלק מהתפילה ליד הכותל. עותרות אחרות מבקשות שבנוסף לחופש הפולחן המלא המוקנה להן, הן יוכלו להוסיף סממנים חיצוניים שאינם חובה הלכתית, אלא שהן רוצות להוסיף מדעתן - בין אם טקסים שאין כל פוסק הלכתי שמתיר לנקוט בהם (כדוגמת ברכת כוהנות) ובין אם טקסים אחרים, אשר אינם מותרים על ידי רוב רובם של הפוסקים".

תחת הכותרת 'חוסר סמכות' נכתב: "העתירות שבפנינו מעלות שורה של נושאים עדינים ומורכבים בדבר הקשר האינטימי של עם ישראל לכותל המערבי, אשר מתמצים בשני מיני סעדים מהותיים הנדרשים בעתירות דנא ושניהם מתחום חופש הפולחן וסדרי התפילה. אם סעד בדבר תפילה מעורבת ואם סעד בדבר קריאה בספר תורה ב'מנין' נשים בברכה, כולל ברכו וקדושה וקיום טכס ברכת כוהנות. אלו כאלו עניינים הלכתיים מובהקים הנמצא ים בליבת הפולחן הדתי. בהתאם להוראות הדין והפסיקה, הסמכות לברר את העתירות וליתן את הסעדים המבוקשים בגדרן - איננה מסור ה בידי בית משפט זה, כי אם בידי הרשות המבצעת בלבד. דבר המלך על המקומות הקדושים קובע שלמרות כל הוראה אחרת, נושאים הקשורים במקומות הקדושים הינם נושאים שאינם בני-שיפוט. זכויות הפולחן במקומות הקדושים אינן כאלה אשר התפקיד להחליט עליהן ולממשן מסור בידי בית המשפט הנכבד".

"בית משפט נכבד זה חזר בפסקי דין רבים על הוראת דבר המלך על המקומות הקדושים וחוסר סמכותו לדון בטענות בדבר פגיעה בחופש הפולחן לאורך עשרות שנים - לפני פרשת נשות הכותל ואחריה (כך למשל, בהליך בעניינו של אתר הקבר של רשב"י, חזר בית המשפט הנכבד, במותב שכלל את כבוד הנשיאה, על ההלכה הידועה בדבר העדר סמכות לדון בענייני חופש פולחן במקומות הקדושים)".

"זכויות התפילה והפולחן של הדת היהודית בכותל המערבי הינן זכויות הטבועות בהיסטוריה ובמסורת הדתית. בירור מהות הזכויות ההיסטוריות והמסורתיות הינו עניין שדורש בירור יסודי וסבוך, היסטורי ודתי על פני דורות רבים, אשר מקצת ממנו מוצג בפני בית המשפט הנכבד בנייר עמדה זה וממחיש כי טעם רב יש לו לדבר המלך שלא נס ליחו. הטיפול בנושאים אלה והכלים לטיפול בנושאים אלה בחיי - בלשונו של כבוד הנשיא אגרנט בפרשת חוגים לאומיים – להיעשות במישור השלטוני להבדיל מהשיפוטי".

"בפרק א' לנייר העמדה נעסוק בעניין חוסר הסמכות ונציג את עמדתו של המשנה לנשיא (דאז) השופט מ' אלון בבג"ץ 89/257 אשר לא שינה מהלכת חוגים לאומיים שקבעה את תקפותו של דבר המלך, אדרבא, הוא הסתמך עליה אלא סיווג את עניינה של העתירה שבפניו בפגיעה בזכות חופש הגישה להבדיל מחופש הפולחן. לימים אף הביע את דעתו "אם אכן ראויה התערבות של זו בית המשפט". לכל דת ישנם דינים ומנהגים שונים הנוגעים למהות הדת, למצוות הדת ואף ביחס לדרך כיבוד, התנהגות וכניסה למקומות המקודשים. ניתן להניח שבית המשפט הנכבד לא יתערב בסדרי פולחן של העדות הנוצריות השונות בכנסיית הקבר בירושלים תוך שינוי הסטטוס קוו הקיים והוא גם יאפשר לעדה המוסלמית לקבל את החלטותיה הדתיות בדבר ביטול או אי ביטול של נוהג חליצת הנעליים בפתח מסגד אל-אקצה, ומתן אפשרות לנשים מוסלמיות להתפלל במסגד לא מאחורי הגברים אלא לצד הגברים (בנפרד כמובן)".

ענייני הדת עלולים לפגוע באמון הציבור בבית המשפט

כאמור, עיקר טענתה של הרבנות הראשית בפרשה – היא שבסוגייה הזו אין לבית המשפט כלל סמכות לדון ולהכריע: "אין עניין מובהק יותר, חד יותר ומתאים יותר לדוקטרינת העדר השפיטות, מהסכסוך דנא שכורך בחובו סוגיות דתיות- הלכתיות מובהקות, בנושא בעל נימים דקים ועדינים והשלכות מרחיקות לכת. לא מדובר בהכרעה משפטית אלא בהחלטה דתית-ערכית. בתי המשפט אינם הטריבונל המתאים להכריע אם ניתן לשנות את ההלכה ולחלל את המקום הקדוש או לאפשר כפיית סממנים פולחניים חיצוניים שאינם מקובלים על רובם המוחלט של הפוסקים הדתיים, ואשר יגרמו למחלוקת, לפילוג ולהפרת הסדר הציבורי שיביאו לחילול הקודש. בקשת העותרות להקצות להן חלק מהכותל לטובת תפילה במעורב (בניגוד מוחלט להלכה) - עירוב שאף לפי שיטתן הדתית אינו בגדר "חובה דתית", עניין שאין בו שום הפליה, שכן גם גברים אינם יכולים להתפלל עם נשים, ותכליתו היא, כמדומה, רק להעצים את "חוויית הפולחן" שלהן - היא עניין שאינו מתאים לבירור בבית המשפט. כך גם דרישה להוסיף סממנים פולחניים חיצוניים כקריאה בתורה בברכה "במניין" לנשים (בניגוד להלכה הרווחת) ולברך "ברכת כוהנות", שאף אלו אינם חלק מ"החובה הדתית" החלה על העותרות אף לשיטתן, ויש בהן יותר התרסה מאשר כל דבר אחר - גם זו דרישה שאינה מתאימה להכרעה שיפוטית".

בנוסף נטען כי ההתערבות המשפטית בסוגייה תגרום לחוסר אמון ציבורי בבית המשפט: "אם יש עניינים שעלולים לפגוע פגיעה חמורה באמון הציבור בבית המשפט, הרי אלו הם ענייני הדת. אין המדובר בענייני דת ומדינה, אלא בעניינים טהורים של דת. אופיו של הכותל לא יכול להיקבע על ידי בית משפט. בתי המשפט אינם יכולים להכריע בסוגיות הלכתיות דתיות, לא ראוי שיכריעו בהן, ואין להם את הכלים להכריע בהן. יש גורמים אחרים שיש להם את כלי ההכרעה ואת הסמכות שהקנה להם המחוקק לעשות כן".

בסעיף סביב מעמדם של הרבנים הראשיים והרבנות הראשית נכתב כי "הרבנים הראשיים לישראל נקבעו בחוק המקומות הקדושים (ומתוך כך בתקנות לו) כנציגים בני של הדת היהודית בכל הנוגע לחוק המקומות הקדושים והם הגורם ההלכתי המוסמך מטעם בני הדת היהודית ה, אחראי, בין היתר, על התווית העקרונות ההלכתיים שלפיהם יתנהלו העניינים הפנימיים של המקום הקדוש. בהתאם, בית משפט נכבד זה ראה לאורך כל השנים את הרבנים הראשיים לישראל כנציגי הדת של בני הדת היהודית לעניין המקומות הקדושים. הרבנות הראשית הינה גם המוסד ההלכתי העליון במדינה ו הגורם המקצועי המומחה בסוגיות הלכתיות דתיות הנוגעות לדת היהודית וכך אף פסק בית משפט נכבד זה. כל אלו פורטו בפרק ג' לנייר העמדה".

נייר העמדה מתייחס לליבת המחלוקת: הסטטוס קוו, "הרבנות הראשית היא בעלת הסמכות ההלכתית שאמונה על שמירת הכותל המערבי ועל סדרי הפולחן הקבועים בו מקדמה דנא עוד מתקופת העות'מאנים, דרך שלטון המנדט הבריטי, עובר לכינונה של מדינת ישראל ועם היום. בפרק ד' לנייר העמדה נציג את הבחינה ההיסטורית ארוכת השנים הכוללת פירמאנים, צווים, כתבי מנדט, דברי מלך שונים; נציג את הסטטוס קוו שחורז את התהפוכות השלטוניות בארצנו ועמדת הממשלה לאורך כל ימיה של מדינת ישראל כמו גם את פסיקתו של בית משפט נכבד זה לפיה הרבנים הראשיים לישראל משמשים כנציגים של בני הדת היהודית במקומות הקדושים והם הגורם ההלכתי-דתי המוסמך מטעם בני הדת היהודית, שאחראי, בין היתר, על התוויית העקרונות ההלכתיים שלפיהם ייקבעו סדרי ההתנהלות במקום קדוש -זה הכותל המערבי".

קדושת הכותל המערבי עולה על קדושת בית כנסת



תחת הכותרת 'קדושתו של הכותל' נכתב בתקציר נייר העמדה כי "הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. ברבות השנים נמנעה כניסת יהודים להר הבית מסיבות גיאופוליטיות והלכתיות, והכותל המערבי נותר המקום הקדוש ביותר לעם היהודי שמותר להגיע אליו, ולמקום ה תפילה החשוב והמפורסם ביותר, בו שורה השכינה שהיתה במקדש - "לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי".

"המסורת היהודית לאורך הדורות ראתה את הכותל המערבי של הר הבית כמקום קדוש, התייחסה אליו בחרדת קודש, ושמרה על אופיו כמקום הקדוש ביותר ליהדות. מכך נגזרו סדרי התפילה במקום וכללי התנהגות ציבורית במקום קדוש, שנועדים למנוע את חילול קדושתו. שפע של מקורות דתיים והיסטוריים לאורך הדורות מעידים על קדושתו של הכותל ועל המעמד המיוחד שנתנה לו הדת היהודית כמקום לתפילה ואת מקצתם נציג בפרק ה' לנייר העמדה".

"הרבנים ופוסקי ההלכה לאורך הדורות ראו בכותל מקום קדוש המיוחד ומיועד לתפילה. התפילות בכותל אף מוזכרות בספרי מסע יהודיים רבים לצד ספרי מסע נוצרים. דרגת קדושתו הגבוהה של הכותל המערבי עולה על קדושת בית כנסת רגיל וממנה נמשכת ההוראה שלא ניתן לשנות מסדרי התפילה שקבועים בכותל, וכך הורו שורה ארוכה של גדולי ישראל הרבנים הראשיים לאורך הדורות.

"קדושתו של הכותל משתרעת לכל אורכו וגם על החלק הדרומי שלו - כדי להסיר מלב טענה כי קיימים בכותל המערבי חלקים קדושים יותר וקדושים פחות, נציג בפרק ו' לנייר העמדה את הבחינה הדתית לפיה קדושתו של הכותל משתרעת לכל אורכו, וקדושתו לא פגה ולא נגרעה גם בשנים בהן חלקו כוסה בעפר ואשפה או נבנו לצדו בתים, על ידי מי שאינם מכבדים אותו. יהודי כל הדורות התפללו במקומות השונים שהיו חשופים לאורך הכותל לרבות בחלק הדרומי ונהגו בו בכל מקום בהדרת קודש ובכבוד הראוי ל"בית תפילה" ו"שריד בית מקדשנו". נציג גם את הממצאים הארכיאולוגיים המרתקים שנמצאו בחלק הדרומי של הכותל המערבי, המעידים על כך. כך גם נראה שהשאיפה להסרת הבתים הצמודים לכותל טרם הקמת המדינה ואחרי איחוד העיר בשנת 1967 נבעה מקדושת הכותל והרצון להחזירו לאתר תפילה יהודי כפי שהיה בעבר; כך גם נעשה; ובכל אותה העת התבטאה ההשקפה הדתית פעם אחר פעם - אם על ידי הרבנים הראשיים ואם על ידי מועצת הרבנות הראשית - בדבר קדושתו של הכותל לכל אורכו".

העותרות מייצרות בהכרח פילוג ומחלוקות קשות בכותל



הרבנות הראשית מתייחסת לסוגיית המחיצה בין עזרת הגברים לנשים: "אחד מהסעדים המבוקשים בעתירות דנא הוא לייחד רחבה מרחבות הכותל לקיום תפילה מעורבת של נשים וגברים, דבר האסור בתכלית האיסור ויש בו כדי לחלל את הקודש. בפרק ז' לנייר העמדה נציג את הבחינה ההלכתית והחיוב ההלכתי המוחלט של הפרדה באמצעות מחיצה בבתי כנסיות ובמקומות קדושים בעת תפילה.

"לאחר מכן גם נציג סקירה היסטורית אודות ההפרדה ברחבת הכותל המערבי לאורך התקופות. אין בכוונתנו לשכנע את בית המשפט הנכבד בדעה כזו או אחרת. העותרות הן אלה, שמציבות מוקש בפני בית המשפט הנכבד ודורשות ממנו להתערב בענייניה הפנימיים של ההלכה, לנסות לכפות את שינוייה ולשנות את סדרי התפילה מדורי דורות. סבורנו כי זהו נושא שלא על בית המשפט הנכבד לענות בו.

על טיעון 'מנהג המקום' נכתב בנייר העמדה כי "לא ניתן לערוך עריכת טכס דתי בכותל המערבי שלא על פי מנהג המקום, הפוגע ברגשות ציבור המתפללים כלפי המקום. הטעם בדרישה לנהוג כמנהג המקום היא כדי למנוע מחלוקת במנהגים השונים או שמא ייעשו המתפללים אגודות אגודות ותחת היות הכותל מקום של אחווה ושיתוף, יימצא הוא ככותל מריבה חלילה. דיני הפרשנות שיחולו על המונח 'מנהג המקום' צריכים להוביל למטרה אחת - שמירה על המכנה המשותף הרחב ביותר לציבור המתפללים ומניעת מחלוקות בכותל. לדאבון הלב, דרישת העותרות בעתירותיהן, מייצרת בהכרח פילוג, כיתתיות ומחלוקות קשות בכותל המערבי, וזאת כאשר הרוב המכריע של המתפללים, יהודים ושאינם יהודים, מהארץ ומחוצה לה, מכבדים את סדריו הנוהגים מדורי דורות.

"העותרות מבקשות לערוך טקסים דתיים "כמנהגן". הן לא מהינות לטעון כי תפילה מעורבת היא מנהג המקום בכותל המערבי, או כי מנהג המקום מדורי דורות כלל תפילת נשים עם ספר תורה בכותל. ומכל מקום נראה כי גם אם תיושם פרשנותו של השופט לוין למונח 'מנהג המקום', לא ניתן לומר כי מנהגן של מי העותרות הוא חלק ממנהג הכותל, או שהוא הביא לשינויו של המנהג הנהוג בכותל מדורי דורות. נקודה זו תיבחן על ידינו לפי "דיני המנהג" בדין הארץ-ישראלי ומתוך היקש גם לדין הבינלאומי הפומבי".

"יש לדחות בשתי ידיים את הסעד המבוקש על ידם"



נטען כי תפילה מעורבת בכותל תחלל את קדשות המקום: "לא ניתן להיעתר לסעד בדבר קיום תפילה מעורבת בכל עת ברחבה שתנוהל על ידי גוף שפועל בניגוד לכללי ההלכה. מהות הסעד היא חילול קדושת הכותל המערבי. בפרק י' לנייר העמדה נפרט אודות התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית ונראה (כעת נאמר רק בכלליות ובפרק המתאים נתייחס לפרטים השונים) כי קיים שוני מהותי ודרסטי בין התנועות הללו לבין היהדות הנהוגה מדורי דורות, נציג את התייחסותן למחיצה בזמן תפילה, לשימוש בכלי נגינה בשבת ועוד, ומתוך כך נראה שיש לדחות בשתי ידיים את הסעד המבוקש על ידם. הפקעה וייחוד של חלק מהכותל לטובת קבוצות שאינן פועלות לפי ההלכה פוגמת בקדושת הכותל ולא יהיה ניתן להשלים עימה".

על תפקידה של הרבנות מול הפרט ומול הציבור הובהר בנייר העמדה כי "הרבנות הראשית אינה מתערבת באורחות חייו הפרטיים של שום אדם ואינה כופה נורמות דתיות על חיי הפרט. הרבנות, בהתאם להגדרת תפקידה הממלכתי, מבקשת להשתתף בעיצוב הפרהסיה של המדינה, באופן שיאחד את כל גווני הציבור ולא ידיר אף אחד מהם. הרבנות מבקשת לאפשר לכל הקבוצות בחברה הישראלית להתנהל יחד. שמירת המסורת היהודית בפרהסיה של החברה הישראלית ובהיבטיה הציבוריים של המדינה - מאחדת את העם.

עוד הובהר כי "הרבנות איננה מבקשת להקים חומת הפרדה או להדיר חלילה את רגליהם של חברי התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית מהמקומות הקדושים ומהכותל המערבי. המתפללים שוטחים את כל תפילותיהם, מהסידור שלהם באופן מלא מבלי שיש מי שמתערב להם בתפילותיהם. העותרות רוצות להתפלל במעורב. הן אינן חייבות להתפלל במעורב. חופש הפולחן שלהן כלל איננו נפגע ורצונן זה נמצא רחוק - בפריפריה של פולחנן. מדובר כאן בוויכוח הלכתי ועל חברי התנועות, שהם קומץ של אנשים (בהיבט יחסי), לכבד את המסורת ואת סדרי התפילה הנוהגים בעם ישראל כולו על עדותיו מדורי דורות".

"טקס ברכת הכוהנות" מנוגד לחלוטין להלכה היהודית - זו פרובוקציה



בהמשך המסמך קיימת התייחסות נוספת לטענות נשות הכותל ולטקסיהן: "לא ניתן להיעתר לסעדים שעניינם "תפילה כדרכן" - מדובר בקופסה שחורה שכוללת בתוכה עולם ומלואו ולא ניתן לעמוד על טיבו. מכתבי הטענות ניתן להבין שהעותרות מבקשות בשם השוויון להוסיף סממנים פולחניים שונים ולהתפלל במנין נשים הכולל "דברים שבקדושה", קרי לקרוא בספר תורה בברכה, וכן להנהיג טקס דתי של "ברכת כוהנות" (טקס חדשני שאפילו התנועה הרפורמית לא נוהגת בו). בסעדים אלה נדון בפרק י"א לנייר העמדה".

"טקס ברכת הכוהנות מנוגד לחלוטין להלכה היהודית ומהווה חילול של הקודש. סעד מבוקש זה יכול לשמש בידינו בניין אב להתנהלות של העותרות והוא ממחיש ארבע נקודות לפחות: האחת, הסעדים המבוקשים על ידי העותרות מתפתחים עם הזמן, שכן טקס זה נוצר רק לאחרונה ולא ניכר מלכתחילה; השניה, התפתחות הסעד מלמדת על כך שסממן פולחני מחודש זה איננו חלק מגרעין הפולחן של העותרות לדעתן הן אלא נמצא בפריפריה הרחוקה שלו; השלישית, למרבה הצער יש לומר שמדובר בפרובוקציה, שכן אם טענת העותרות שהן פועלות לפי כללי ההלכה, הן לא היו יכולות לדרוש אותו; הרביעית, עד כמה רחוק הדיון המשפטי מהסוגיה ההלכתית שמוטחת בפניו ושאיננה יכול להתברר בין כתלי בית המשפט. דרישה לקיים תפילה במנין נשים הכולל "דברים שבקדושה" ובין היתר לקרוא בספר תורה בברכה בכותל המערבי בניגוד מוחלט למנהג הקיים ולתפילות הקיימות בכותל המערבי כיום, היא דרישה מסוג אחר. יש כאן ניסיון להחצין את השיח ההלכתי (עליו נעמוד בקצרה), להוציא אותו מתחומי בית המדרש ולכפות באמצעות בית המשפט עמדה הלכתית שאינה מקובלת על רוב מניין ורוב בניין של הפוסקים וכל קהילות ישראל ועל הרבנות הראשית. יתרה מכך, היענות לסעד – כדברי המשנה לנשיא (דאז) השופט אלון (לגבי סעדים "מתונים בהרבה") - תיצור מחלוקת קשה במיוחד, תפגע בסדר הציבורי, ותגרום לחילול המקום קדוש".

בנוסף נטען כי "הפסיקה הדתית מתמודדת דבר יום ביומו עם השינויים הסוציולוגיים, ההיסטוריים והאחרים שהעולם כולו חווה בעשרות השנים האחרונות בקשר עם מעמדן של הנשים. ההלכה מתמודדת עם אתגרים חברתיים, תקנות ונסיבות שונות ושינויי העיתים. כל עניין נבחן לגופו בבחינה הלכתית ופרשנית מעמיקה. גדולי הפוסקים מתחבטים, דנים ובסוף מכריעים, פוסקים ומיישמים את הנורמות ההלכתיות, מתוך יראת הלכה, קבלת מסורת אבות וכפיפות מלאה לחכמי כל הדורות. זו דרכה של היהדות. גם אם קיימת מחלוקת הלכתית, לא ניתן להתבצר בעמדה ולייצר כיתתיות בעם ישראל. יש לקבוע גדרי פסיקה מובהקים שימנעו פילוג. העותרות בוחרות בדרך קלה, שאפילו הרבנים שהן מסתמכות עליהם (מיעוט שבמיעוט) לא בטוח שהם מקבלים את דרכן. תמורות בהלכה לא באות דרך בתי משפט, וקל וחומר שלא בדרכי שנאה ומריבה".

"העותרות רוצות לשנות מהמנהג הקיים בכותל המערבי ודורשות שבית המשפט יתערב בסוגיה ההלכתית וייתן להן גושפנקא לנהוג "כדרכן", אחרת יקרע הכותל לגזרים. מחר בבוקר, תבוא קבוצה נוספת ותדרוש לחדש מנהג אחר (בניגוד לדעת רוב פוסקי ההלכה) ברחבת הכותל המסורתית או לקבל קרע נוסף מהכותל לעצמה. וכך יתרבו להן הקבוצות, יתרבו המנהגים, ירבו המחלוקות - ושלום על ישראל.

"בכותל המערבי אין וויכוחים פוליטיים מפלגתיים"



הובהר כי הכותל רחוק מלהיות קשור לויכוח פוליטי או מפלגתי: "בכותל המערבי אין וויכוחים פוליטיים מפלגתיים, אין ויכוחים בין העדות, ואין הוא המקום למלחמת דעות ואג'נדות. בכל הארץ יש בתי כנסת תימנים, אשכנזים וספרדים, ולאלו אפשר להוסיף תתי חלוקות ותתי תתי חלוקות, ומלחמות יהודים לא חסר. אבל הכותל המערבי הוא אחד. אף עדה לא מבקשת לעצמה חלק מהכותל על מנת להנהיג בו את מנהגי העדה שלה, כולם מתפללים יחד. אף אחד לא נכנס לסידור של האחר. כל אחד מתפלל מהסידור שלו".

על טענת העותרות לפגיעה בחופש הפולחן נכתב בתקציר כי "פרק יב לנייר העמדה הוא פרק מורכב שמנתח בקפידה את השיקולים השונים שעומדים על הפרק ומאזן ביניהם. על קצה המזלג בלבד נאמר כי אף אחד אינו מונע מהעותרות לממש את חופש הפולחן - לבוא אל הכותל, לעמוד ליד אבניו ולהתפלל מתוך הסידור שלהן מתחילתו ועד לסופו. אלא מאי? אין להן זכות לשנות את אופיו של הכותל. לא כל אינטרס מוגן על ידי המשפט והגם שחופש הפולחן מוכר כזכות משפטית עקרונית, ככל שמתרחקים מהגרעין אל עבר הפריפריה של הזכות, הפעולה לא תזכה בהגנה משפטית. האיזון בין חופש הפולחן לבין רגשות הציבור נעשה בהוראות תקנה 2 1)א( א) לחוק המקומות הקדושים אשר איננה נתקפת על ידי העותרות ואין להן על מה להלין. במסגרת האיזון בין טענות לפגיעה בחופש הפולחן אל מול האינטרסים המוגנים המתנגשים נעמוד על כך שדרישת העותרות היא לביצוע פעולה פריפריאלית כחלק מחופש הפולחן שלהן ואל מול אינטרס זה עומדת שורה ארוכה של זכויות ועובדות ובהן: (א) חילול הכותל המערבי (ב) פגיעה בחופש הגישה של מתפללי הכותל לחלק מהכותל ופגיעה במקום המקודש וזאת בניגוד להוראת סעיף 3 לחוק יסוד ירושלים (ג) פגיעה בסטאטוס קוו ובמנהג הקיים במקום (ד) פגיעה ברגשות דתיים (ה) כפייה אנטי-דתית (ו) כיתתיות, ולבסוף (ז) הפרה של הסדר הציבורי".

כמו"כ, המסמך מביא את עמדת הרבנות הראשית שדוחה את הטענה בדבר פגיעה בזכות השוויון, "עולם היהדות מורכב מפרטי הלכות, ולא רק הלכות תפילה, המבחינות בין ציבורים שונים, בין הגברים בינם לבין עצמם ובין גברים לנשים. טענה להפליה על רגע מגדרי היא מופרכת לחלוטין. מדובר בשאלות הלכתיות טהורות, אשר הבסיס להן מקורו בפטור שהקנתה ההלכה לנשים - מחובות וממצוות שהזמן גרמן (הפליה לטובת הנשים); ההלכה הפרידה בין נשים לגברים בהלכות שונות ואף בין גברים לגברים או בין נשים לנשים. כך גם טענת ההפליה לרעה של חברי הקהילה הרפורמית והקונסרבטיבית מופרכת מיסודה, חברי קהילות אלה אינם שונים מפסיפס ענק של עדות, חצרות ומגזרים בעם היהודי שמתפללים בכותל ולכל אחד יש את המנהג שלו".

לסיום התקציר נכתב כי "מקורם של הסעדים המבוקשים בחוסר תום לב - בנקודה זו נסיים את דברינו בפרק י"ד של נייר העמדה. כתבנו שם שלא בלב קל נכתבים הדברים, אבל דומה שהמטרה בעתירות אלה איננה ל"תפילה בתום-לב". מאבק זה הינו חלק ממאבק נרחב יותר של התרסה כנגד 'מיושנות' הדת ומוסדותיה וקידום מאבקים להכרה ממלכתית או מאבקים פמיניסטיים על גבו של הכותל המערבי ועל גב הציבור הרחב שמעוניין להתפלל באתר הקדוש. אנחנו נניח בפני בית המשפט הנכבד שורה קצרה של ראיות והוא יוכל להתרשם מהן, כך שעם כל הרצון הטוב, מדובר בהפגנות במקום קדוש וביצירת פרובוקציות. כך למשל, באתר האינטרנט של נשות הכותל הן כותבות שבכניסה למסגד הן היו חולצות נעלים אבל הכותל אינו מסגד וגם לא בית כנסת. ובכן, הכותל אינו יכול לשמש אמצעי וכלי לניגוח ואגב כך להשחית של כל חלקה טובה (או קדושה), ביזוי של ציבורים שלמים, תורתם ואמונתם, ותוך כדי גם ביזוי והשפלה של רבנים מכובדים ואנשי דת".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!