יצאתי רועדת מהבשורה ופניו חמורות הסבר של הרופא

לפני מס' שבועות תיארתי בטורי "כל כך הרבה מאיתנו מסתירים" את הדרכת הצוות המיוחדת שהעברתי על הכח המרפא של הצחוק והתקווה דרך שניים מהסרטונים של הרב המופלא קלמן קלונימוס שניפץ את התחזיות השחורות של הרופאים. סיפרתי על ההתרגשות ועל התובנות המיוחדות שהיו לי מאותה הדרכה.

מה שאז טרם סיפרתי היה ששלושה ימים אחרי שהעברתי את ההדרכה, הבנתי שבעצם הכל היה בשבילי, שלושה ימים אחרי הדרכת הצוות, התבשרתי שאני חייבת לעבור ביופסיה בדחיפות בגלל גוש שנמצא בבלוטת התריס.

דווקא הייתי אופטימית בדרכי לאותה פגישה עם הרופא. הגוש האחר, זה שבגללו התחיל סבב ארוך של בדיקות התכווץ. הבעיה היתה שתוך כדי סבב הבדיקות התגלתה הקישורית בבלוטת התריס. הרופא שהיה חייכן ואופטימי לאורך כל הבדיקות הקודמות, שטען שלא צריך להילחץ יותר מדי על כל דבר קטן ושלא ישר רצים לביופסיה, הפעם כבר לא חייך. הפעם הוא הודה שהקישורית הזאת כן מדאיגה אותו, הוא סירב לומר משהו שימחק את הדאגה ורק ביקש שאעלה מהר לפקידה שתי קומות למעלה ואמסור לה שהוא ביקש שתקבע את התור הקרוב ביותר לביופסיה.

יצאתי רועדת מהחדר. רועדת מהבשורה ופניו חמורות הסבר של הרופא, רועדת מחולשה בגלל עירוי הברזל שקיבלתי לראשונה יום קודם. חלק מסבב הבדיקות בגלל הגוש הקודם שהתגלה כשום דבר, כלל גם בדיקות דם שהראו אנמיה קשה שהצטרכתי לעבור בגללה סדרה של עירויי ברזל.

הייתי אמורה להזדרז לפקידה לקבוע תור. במקום זה שלפתי את הפלאפון וביד רועדת הקלדתי למנהלת שלי הודעה: "יצאתי מהרופא. את הדרכת הצוות שהעברתי אני צריכה עכשיו להעביר לעצמי"...

בהיתי בקישורים לסרטונים על הרב קלונימוס שעוד נותרו על הצג, אלו שהעברתי הלאה לחברותיי לעבודה וגיליתי שקשה לי לחייך. כשבגיל צעיר מאבדים אבא ממחלה (הייתי בת שש) הרבה יותר קשה להגיד לי זה לא יקרה, הכל יהיה בסדר, זו סתם בדיקה... ניערתי את עצמי בכח כדי לעלות למעלה לקבוע את הביופסיה המפחידה כשגוש של דמעות חוסם את הגרון.

השתדלתי בבית בכל הכח להסתיר את הפחד מהילדים וחיכיתי לעבודה כדי להסתתר לכמה רגעים מאחורי מסך המחשב ולשחרר שם כמה מהדמעות החוצה. אבל אז הבנתי שזו תהיה משימה בלתי אפשרית, הבנתי שהשם ברוב חסדיו הקדים רחמים לרוגז. כבר ביום הראשון לחזרתי לעבודה לאחר הפגישה ההיא עם הרופא שמעתי קריאות מכל עבר: "מה קרה לך? נראה לך שאחרי שתעבירי לנו סרטון על הרב הצוחק את יכולה להפסיק ככה פתאום לחייך?" עם כל השאלות מכל הכיוונים לא יכולתי להסתיר את הסיפור.

"אבל העברת לנו את הסרטון" הן ענו בלי להניד עפעף "הוא כבר קיבל את הבשורה הכי קשה וצחק לרופאים בפרצוף. את רק שמעת שאת צריכה לעשות בדיקה, וזהו? כל מה שדיברנו היה סתם? בגלל בדיקה שבטח הכל יהיה בסדר את תפסיקי לחייך?"... "או שאת חוזרת לחייך או שאנחנו שולחים לך בחזרה את כל הסרטונים. תשבי ותראי אותם עוד פעם ועוד פעם עד שתחזרי לעצמך".... זה היה אות הפתיחה למסע מופלא של חברות, תמיכה וחסד של אמת. הן סרבו להניח לי לשקוע.

מדי יום הן היו מזכירות את הרב קלונימוס, את כוחו של הצחוק ואת כוחה של התקווה. דווקא אלו שבבית התמודדו בעצמן עם קרובי משפחה החולים במחלה הארורה, גילו תעצומות נפש לשמח בלי הפסקה. החברות החילוניות היו מדברות על הצחוק והדתיות על האמונה תוך כדי ציטוטים נבחרים של הרב קלונימוס: ..."לנו יש את הפרופסור של כל הפרופסורים....הבמאי של כל הסרט....ישועתו כהרף עין...אין ייאוש בעולם כלל"....

מאחר ועל כל בדיקה צריך להמתין זמן לא מבוטל מדובר היה במסע ארוך של עידוד בלי הפסקה. השלב הראשון של ההמתנה לביופסיה היה גם השלב של סדרת עירויי הברזל שבגלל שהחוסר היה כ"כ קודם, הייתי צריכה לקבל אותם עם זמן התאוששות קצר בהרבה מהרגיל בין אחד לשני. מהר מאוד החברות ידעו לזהות מתי אני דואגת ומתי מדובר בהתקף של סחרחורת וחולשה כתוצאה מהעירוי. בכל מצב הן היו שם עוטפות ומנחמות.

ברוך השם זכיתי למעטפת של חיזוקים מכל הכיוונים: משפחתי היקרה, משפחת אדלשטיין המופלאה וחברות מהקהילה ומבית הכנסת. אבל החיזוק שקיבלתי מהחברות בעבודה היה ברוח "הרב הצוחק של רוני" – הכינוי שהודבק לרב קלונימוס בתקופה של לפני ואחרי הביופסיה. נראה שהפכתי למושא ההדרכה של עצמי. החברות לצוות היו נחושות ליישם עלי את כל מה שדיברתי עליו, בעצם את כל מה שהרב קלונימוס דיבר והדגים על עצמו בדוגמא אישית מופלאה ומעוררת השראה. בין השאר קיבלתי את עצתן לחזור לסרטונים שלו ומהר מאוד התמכרתי לסרטונים שהראיתי באותה ישיבת צוות ורבים וטובים אחרים. מנסה תוך כדי צפייה להידבק בצחוק ובאופטימיות של הרב המופלא. קשה היה שלא להתגעגע באותם רגעים לצחוק אחר של רב אחר – הצחוק החם של הגר"י אדלשטיין זצ"ל. צפיתי ברב קלונימוס ונזכרתי בגעגוע איך אחרי כל פעם שהייתי מגיעה אל הגר"י זצ"ל נסערת ו/או מודאגת, הוא לא היה מסתפק רק בלתת עצה, הכוונה וברכה, יחד עם עידוד ונחמה. הגר"י זצ"ל היה מקפיד לספר משהו מבדח ולצחוק את צחוקו החופשי והמתגלגל כדי שאצחק יחד איתו. מצאתי את עצמי משוחחת עם הנשמה שלו אחרי הצפייה בסרטונים של הרב קלונימוס, מבקשת שיתפלל בשבילי שם למעלה כמו שהיה מתפלל בעולם הזה.

ביום שלישי האחרון הגיע הרגע המיוחל. אחרי ההמתנה מורטת העצבים לביופסיה ועוד המתנה מורטת עצבים לתשובה ועוד אחת עד לתור לרופא א.א.ג. הגיע הרגע לקבל את התשובה.

השניות המפחידות מול הרופא בזמן שהוא ממתין שהמסך יעלה את התוצאות נדמו כנצח. אבל אז זה הגיע – ברוך השם הכל שפיר. "אפשר לנשום" הוא מודיע בצחוק "הכל טוב. זה שפיר".

הפעם יצאתי ממנו רועדת משמחה. תוך כדי טלפונים למשפחה וחברות מיהרתי לרכב כדי להגיע כמה שיותר מהר לעבודה – לבשר את הבשורה באופן אישי לחברות המופלאות שנדמה שאין בנמצא מספיק מילים להודות להן. בדרך לעבודה גיליתי שאני שוב בוכה אלא שהפעם משמחה. ידעתי שהגר"י זצ"ל היה אומר לי לקרוא פרקי תהילים להודיה לבורא עולם. אלא שלפני התהילים רציתי להודות בשפה שלי, לדבר עם הבורא יתברך ישירות ולבקש עוד בקשה אחת: תוך כדי שדמעות התודה זולגות על פניי ביקשתי שיקח את כל הברכות, התפילות האהבה והחסד שקיבלתי בשבועות האחרונים ויעביר אותם הלאה. ביקשתי שיפזר אותם בין כל חולי עמו ישראל וישלח רפואה שלימה, רפואת הנפש ורפואת הגוף לכל החולים יחד עם הרב קלמן קלונימוס בן רחל וימחק את כל דמעות הצער והכאב לעולמים.

הלוואי ונתבשר כולנו רק בבשורות טובות כל הימים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!