3 מיליארד השקלים שאמורים לעצור את החמאס

בסוף אוגוסט ימלאו שלוש שנים לסיומו של מבצע צוק איתן, שחשף את אזרחי ישראל לאיום המנהרות מרצועת עזה. אזרח ישראלי הנוסע בימים אלה דרומה על כביש 34 לכיוון נתיבות, יבחין במהרה בתכונה סביב אזור הבנייה של המכשול התת־קרקעי בין ישראל לרצועת עזה, שהקמתו אמורה למנוע חדירת מנהרות מהרצועה לשטח ישראל.

מימין לכביש נראה מפעל הבטון שהקימה חברת סולל בונה, אך מי שיבקש להתקרב אליו בדרכי העפר הרבות החוצות את האזור, ייתקל במהרה בחיילים שיחסמו את דרכו משום שזהו שטח צבאי סגור. אך גם מרחוק קל לראות מנופים ולצדם מעין מתקני קידוח, דחפורים הנוסעים לאורך הגבול וצינורות מפוזרים על פני השטח.

המכשול הוא פרויקט משמעותי של משרד הביטחון, ובעלי הדרגים הבכירים ביותר במערכת הביטחון מגיעים לאזור בתכיפות כדי לעקוב אחר ההתקדמות בבנייתו. גם חברי הקבינט הביטחוני ביקרו כמה פעמים במקום.

הפרויקט יצא לדרך לפני כשנה עם פיילוט באורך של 400 מטר. הפיילוט יצא למכרז שבו זכתה סולל בונה באמצעות החברה הבת צמנטכל. במשרד הביטחון מעריכים את עלות המכשול התת־קרקעי ב–3 מילארד שקל, כשעד היום פורסמו מכרזים בהיקף של 600–800 מיליון שקל. כבר כיום יש מקורות מעורבים בנושא המטילים ספקות בכך שהקמת המכשול תסתיים בסכום שנקבע. זאת, לאור המורכבות הטכנולוגית של הפרויקט וחוסר הוודאות באשר לחלק ממרכיביו ההנדסיים.

במכרזים שמפרסם משרד הביטחון לא נקבעו קריטריונים המגדירים את הניסיון הדרוש או למחזור הכספי של המתמודדים. בהתאם לסיכומים בין משרד האוצר למערכת הביטחון, תקציב הפרויקט — שכל הרכיבים בו תומחרו מראש — לא ייגרע מתקציב הביטחון השוטף. עם זאת, כל חריגה מהעלות שנקבעה כן תבוא על חשבון תקציב הביטחון.

בשבוע שעבר פורסמו ארבעה מכרזים לבניית מקטעים נוספים של המכשול. במכרזים אלה הוגדר מחיר מקסימום, ובמשרד הביטחון שאפו לשכנע חברות בנייה זרות לקחת חלק בפרויקט — כדי לצמצם עלויות. ואולם נראה כי המשמעות הפוליטית הנפיצה של הקמת מכשול בגבול שבין ישראל לרצועת עזה מרחיקה ממנו את החברות הגדולות מחו"ל. כך, חברות התשתית הגדולות מסין, שפועלות בישראל בפרויקטים כמו הרכבת הקלה בגוש דן, אינן משתתפות בו, וכמוהן חברות צרפתיות הפעילות בתחום הבנייה בארץ.

גיוס כללי למערבלי בטון וקבלני תשתיות

הקמת המכשול התת־קרקעי היא אחד ממיזמי הבינוי הגדולים ביותר בישראל כיום, ומעסיקה חברות וגורמים רבים בענפים הרלוונטיים, כמו חברות לתשתיות תת־קרקעיות. הבנייה מצריכה מכונות וחומרי גלם מסוימים, בכמויות שקשה להשיג בשוק המקומי כמו חומר בשם אגרגט — סלע גרוס — או ריבוי מכונות קידוח.

לדברי מקור במפעל בצפון הנגב, בחודשים האחרונים הוא נתקל בקשיים בניסיונות להשיג מערבל בטון לפרויקט מקומי. "כל מפעיל של מערבלי בטון שפניתי אליו בשביל היציקה שהיינו צריכים אמר לי, 'עזוב אותי — אנחנו בגיוס כללי בשביל החומה".

במכרזים שפירסם משרד הביטחון נדרש כי הפרויקט יבוצע במכונות הידרומיל — מכונות קידוח מורכבות המיועדות לעבודה בעומק רב, שנכנסו לשימוש בארץ רק לפני כשנתיים. השלמת הפרויקט תדרוש 10–14 מכונות מסוג זה — כלומר, את כל מכונות ההידרומיל שנמצאות כיום בישראל.

מקורות בענף המלט מעריכים כי כמויות המלט שיידרשו להקמת המכשול לא ישפיעו על השוק, אך מנגד נראה כי כיום הענף אינו בנוי לאספקת כמויות האגרגט (הסלע הגרוס) הנדרשות — ויהיה צורך ביבוא של החומר מחו"ל.

בבניית המכשול מועסקות גם חברות לאיתור תשתיות תת־קרקעיות. בתחום זה, הנוגע לאמצעי ההתרעה שישולבו במכשול, מעסיק הצבא את חברת אינטל כקבלן מרכזי, והיא מעסיקה קבלני משנה ישראלים כמו החברות די־טק, מאיה ותרמו־רום. בבניית החומה עצמה, מלבד סולל בונה, לוקחת חלק גם חברת התשתיות גאו־דניה. העבודות מתבצעות על ידי קבלנים שונים בכל מקטע של הפרויקט.

הפרויקט הביא עמו תעסוקה רבה לתושבים מאשקלון, שדרות ונתיבות. צוותים גדולים של החברות הפעילות בהקמת המכשול גם לנים בדרום בתקופת העבודה, שמתבצעת מסביב לשעון.

"בכל פעם מרחיבים את התוואי"

לפי התכנון, המכשול התת־קרקעי יימתח לכל אורך 65 הקילומטרים של הגבול בין ישראל לרצועת עזה. מעל פני הקרקע תתנשא חומה בגובה של 6 מטרים — אך המרכיב המהותי במכשול יימצא מתחת לפני הקרקע, כדי לעצור את איום המנהרות.

המכשול צפוי להעמיק כמה עשרות מטרים מתחת לאדמה, בעומק משתנה בהתאם לתנאי השטח. שינוי זה הוא בין הגורמים לאי־הוודאות סביב העלות הסופית של הפרויקט. זאת, בין היתר, משום שזהו הפרויקט הראשון מסוג זה המבוצע בעולם כולו.

ואולם מלבד החדירה לעומק האדמה, אין מדובר בפרויקט מתוחכם מבחינה הנדסית. מכונות הקידוח קודחות עשרות מטרים מתחת לאדמה, מחדירות כלוב ברזל ומבצעות בתוכו יציקות בטון. על קיר הבטון והברזל מולבשות מערכות חכמות נוספות, שאמורות לספק בעתיד התרעה על חפירות בקרבת מקום.

ההחלטה על בניית מכשול שיקיף את כל הגבול עם הרצועה אינה מובנה מאליה, וייתכן שניתן היה להקים את המכשול בתוואי קצר יותר. לדברי מקור בענף הבינוי שהתמודד באחד המכרזים של משרד הביטחון, "השאלה הגדולה היא אם לבנות את החומה לאורך כל הגבול, או רק מול עזה עצמה. בפועל, היקף העבודה מורחב כל הזמן, כי רוצים להשתלט על כמה שיותר שטח. נקבע היקף ראשוני לעבודה, עם אופציה מצד משרד הביטחון להאריך את תוואי הגדר — וזו האופציה שמומשה".

משרד הביטחון ינהל את הקמת המכשול באמצעות פרסום מכרזים לכל מקטע. ההערכות המקוריות אמדו את עלות הקמת המכשול במעט יותר מ–2 מיליארד שקל, אך בסוף 2016 פירסם המשרד מכרז ראשון ושמונה החברות שניגשו אליו הגישו הצעות מחיר גבוהות מהמצופה. בעקבות כך, בוטל המכרז ופורסם מכרז חדש במקומו.

בהקשר זה נמסר ממשרד הביטחון בתגובה כי "המשרד חילק את בניית המכשול למקטעים שונים בהתאם למאפיינים ההנדסיים הנדרשים לכל קטע. לכל קטע מתפרסם מכרז שונה בהתאם לדרישות המבצעיות והמאפיינים ההנדסיים הנדרשים לביצוע העבודה בקטע זה. עד כה פורסמו ארבעה מכרזים שונים, וצפויים מכרזים נוספים. אלה מכרזים פומביים, וניגשו אליהם עשרות קבלנים. תנאי הסף הם הנדסיים, ביצועיים וכלכליים. לכל מכרז התקיים גם סיור קבלנים בשטח, ובסיורים אלה השתתפו קבלנים רבים. במחצית השנייה של 2016 פירסם המשרד את המכרז הראשון לשני המקטעים הראשונים. עם סיום המכרז ביצעו אגף ההנדסה והבינוי במשרד ומנהלת גבולות ותפר (גוף במשרד הביטחון שאחראי על פרויקטים בגבולות ובקו התפר; ח"ע) הליך של הפקת לקחים, כמקובל במכרזים דומים, ואחריו הוחלט על עדכון דרישות המכרז ופרסום מכרז חוזר, שאליו יכלו לגשת כלל הקבלנים שעמדו בתנאי המכרז".

"פוחדים שיצוץ חמאסניק מאיזה בור"

עבור תושבי עוטף עזה, למכשול התת־קרקעי יש גם משמעות פסיכולוגית גדולה. לדברי תושב האזור, "הבעיה היא לא החדירות כמו התחושה הפסיכולוגית והחשש של אנשים ללכת לישון בלילה כשבכל רגע נתון יכול לצוץ להם חמאסניק מאיזה בור. מבחינה זאת, המכשול הוא כמו אור קטן ממנורה שמשאירים כשהולכים לישון בלילה. זה ימנע את הפחדים".

במארס 2014 ביצע האנליסט נדב שולב מחטיבת הייעוץ האסטרטגי של פירמת הייעוץ וראיית החשבון בייקר טילי ניתוח של היסטוריית ניסיונות האבטחה של גבול ארה"ב־מקסיקו. הניתוח העלה כי בין 1998 ל–2011 ביצעה ארה"ב שלושה פרויקטים שנועדו להגן על הגבול, בעלות כוללת של 1.5 מיליארד דולר — בלי להשיג את היעדים שקבעה לעצמה. השיא היה פרויקט של חברת בואינג בעלות של יותר ממיליארד דולר, שבו הגנה בואינג על מקטע גבול מסוים באמצעות הטמעת מערכות מל"ט, חדרי שליטה ובקרה, מצלמות, ומערכות תקשורת ושליטה על גבי כלי רכב מתקדמים. בבדיקות שנערכו לאחר השלמת הפרויקט הוכח כי מספר המהגרים הבלתי־חוקיים שחדרו לארה"ב ממקסיקו לא פחת במקטע הגבול המסוים — וההשקעה כולה ירדה לטימיון.

לדברי יקי ברנס, ראש חטיבת האסטרטגיה בבייקר טילי, "השאפתנות של פרויקטים גדולים בגבולות היא לא המצאה ישראלית. במקרה של ארה"ב, חדרי השליטה והבקרה שהוקמו נזנחו ונותרו חשוכים ומנותקים מחשמל — והאמריקאים ממשיכים להתבסס על הטנדר הישן שנוסע לאורך הגבול ומזהה מסתננים. עם זאת, הפרויקט הישראלי משודרג יותר, והוא לא נועד למנוע הסתננות אלא טרור.

"יצירת מחסום תת־קרקעי היא צורך ישראלי ייחודי. כיום, רק ישראל ודרום־קוריאה מתייחסות לדרך פעולה אפשרית של חפירות. ברמה התקציבית, סכומי הכסף שיוצאים בפרויקט יכולים לגדול. בסופו של דבר מדובר בהערכת עלויות, והעבודות התת־קרקעיות מסביב לרצועה אינן צפויות. כשנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, הכריז על הקמת חומה בין ארה"ב למקסיקו, עלות ההקמה נאמדה ב–10 מיליארד דולר — וכיום מדברים על 30–40 מיליארד דולר. זה טבעי שתקציב שנקבע בהערכה ראשונית לא יהיה אותו התקציב שבו יסתיים הפרויקט. במקרה של הפרויקט בישראל, דעתי חיובית. אני לא חושב שפיספסו משהו בהיבט של פתרונות אפשריים ואני מאמין שחשבו בנושא והפעילו את מיטב המתכננים", מוסיף ברנס.

"ב–2005 הצעתי מכשול ב–100 מיליון שקל"

כיום, יש לאורך הגבול שישה מוקדים פעילים שבהם עובדים פועלים אזרחיים — מישראל, ספרד ומולדובה, לצד מבקשי מקלט ממדינות אפריקה. באוקטובר צפוי שיא הפעילות, עם 40 מוקדים לאורך הגבול וכ–1,000 עובדים שישהו באזור ויעבדו במשמרות מסביב לשעון, למעט בשבתות.

לא מדובר רק בבניית גדר חדשה: בחלק מהנקודות לאורך התוואי מעתיק צה"ל את מרחב הגבול הקיים מזרחה, עמוק יותר לתוך שטח ישראל. הגדר הקיימת תשופר ותחוזק, וממזרח לה תוקם הגדר הנוספת בגובה של 6 מטרים, בדומה לזו שהוקמה בגבול ישראל־מצרים — אך עבה יותר. בין הגדר הישנה לגדר החדשה יוקמו סוללות עפר שיאפשרו לצה"ל למקם טנקים, וייסללו דרכי תנועה בין הגדרות וסביבן.

מקורות שונים בצה"ל ומחוץ לו מתחו בעבר ביקורת על הצורך בהקמת מכשול מסוג זה. הגיאולוג ואל"מ (מיל') יוסי לנגוצקי, לשעבר יועץ הרמטכ"ל למלחמה באיום המנהרות, הוא אחד המבקרים הקולניים ביותר של הפרויקט. לנגוצקי, פעמיים חתן פרס ביטחון ישראל ואבי התגלית של שדה הגז הטבעי תמר, אמר בשבוע שעבר: "מחסומים תת־קרקעיים למניעת חדירה במנהרות אינם אפקטיביים אלא לזמן מוגבל בלבד. זאת היתה חוות דעתי למערכת הביטחון כבר ב–2005".

לדבריו, "גם אם חדירה דרך המחסום החדש לשטח ישראל אינה פשוטה, הרי שאויב נחוש ומתוחכם כמו חמאס ימצא דרך לעשות זאת. הקמת מחסום סופר־יומרני כזה, בעלות של מיליארדי שקלים, היא הוכחה לכשלי מערכת הביטחון — שבמשך יותר מ–15 שנה לא הצליחה להתגבר על איום המנהרות. הגדלת הסיכוי לפתרון היה ועודנו מותנה בהקמת 'מנהלת מנהרות', שתתמחה בנושא המנהרות ותצבור במשך שנים את המסה הקריטית הנדרשת למניעת האיום.

"אצטט, ובכאב לב, את חברי המנוח, תא"ל יואל בן־פורת, שנהג לכנות פתרונות כגון אלה 'מסל"מ — מבצע סרק להרגעת המצפון'. אזכיר כי ב–2005 הצעתי למערכת הביטחון להקים עם המכון הגיאופיזי לישראל — בתוך פחות משנתיים ובהתנדבות — גדר סייסמית תת־קרקעית לאורך כל הגבול עם רצועת עזה, בפחות מ–100 מיליון שקל. ההצעה לא נענתה, ולאחר מבצע צוק איתן אף לא נחקרה. אין זה מוגזם להניח כי אם היתה ההצעה מבוצעת, היינו מצליחים לאתר את המנהרות שמנסות לחדור לשטחנו, ואז פני מבצע צוק איתן היו שונים מאוד".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!