נראה לכם, שאותו גנב נעשה צדיק? הוא לא!

"הדרך" של רבי אשר פריינד זצ”ל

רבים הכירו את רבי אשר פריינד; מעטים הכירו את הדרך היחודית וללא פשרות בעבודת השם, שהנחיל רבי אשר – דרך ששוברת ומנתצת את ה"אני" הפנימי לרסיסים

רבים הכירו את מעשי החסד של רבי אשר פריינד, את מפעל "יד עזרא", את חלוקת המצרכים והכספים שהועברו לנזקקים, את מרפאות השיניים שאפשרו טיפולים במחירים זולים - חסד ללא גבול, תוך מסירות נפש תמידית למען עשיית הזולת.

אך מעטים הכירו את הדרך של רבי אשר פריינד, הדרך הייחודית, ללא פשרות, בעבודת השם.
רבי אשר היה נוהג לספר את הסיפור אודות אדם שהיה נוהג לגנוב מדי יום ביומו מחנויות שונות, ובכל יום חנות אחרת ספגה את מעשי גניבתו.
למרבה הפלא, הוא מעולם לא נתפס במעשיו.

היה זה בליל סגרירי אחד, השעה היתה מאוחרת מאד. כבכל לילה, מיודענו מנסה לפרוץ לחנות תכשיטים. הוא כבר מצליח לפרוץ את המנעול, ולפתע שומע מרחוק קולות סירנה של מכונית משטרה מתקרבת במהירות. מיד זרק בבהלה את המנעול וחיפש מקום מסתור בבניין קרוב, מאימת המשטרה הקרבה ובאה.

לאחר שראה שהמשטרה המשיכה הלאה וכלל לא חיפשה אותו, החל לטפוח לעצמו על השכם ולהגיד לעצמו: "איזה יהודי צדיק ומיוחד אני, התגברתי לא לגנוב. למרות הקושי שלי - לא גנבתי, אני פשוט צדיק יסוד עולם!"

בכך היה מסיים רבי אשר את סיפורו והיה אומר: "מה נראה לכם, שאותו גנב נעשה צדיק? הוא לא! הוא נשאר גנב כפי שהיה, אך מאימת המשטרה ברח מהמקום והפסיק לגנוב. אם ניידת המשטרה לא היתה מתקרבת - הוא היה גונב. הוא נשאר גנב, אולם משום שהשם שלח לו עיכוב בדמות משטרה - הפעם לא גנב".

כאן היה רבי אשר צועק מדם לבו: "נכון שהאדם הוא נפש אלוקה ממעל, אך בפועל, אם השם יתברך לא היה מסובב לו מיליוני סיבות - הוא היה גונב ועובר על כל העבירות שיש בתורה..."
לכל אדם יש לו סיבות רבות להתנהגות שהוא מתנהג, בין טוב ובין רע.

יכולות להיות אין-ספור סיבות הגורמות לאדם להתנהג במצב הנתון, לדוגמה: משפחה טובה, בית ספר טוב, סגנון, אופי, סביבה טובה, חברים טובים, אנשים שיעזרו לך ועוד סיבות שגורמות לאדם להתנהג איך שהוא מתנהג.

לדוגמה: אדם שגדל בשכונת פשע ומצוקה – עצם הדבר עלול להיות סיבה שתגרום לו להתנהג ולגדול כעבריין. ואם אין הקדוש ברוך הוא עוזרו - אין יכול לו. בלי הסיבות הטובות שהשם שולח לבן אדם, בלתי אפשרי להתמודד עם שום דבר בחיים.

אם יהיו לאדם סיבות לא טובות, הוא יכול להגיע למקומות השפלים ביותר.

אצל רבי אשר, הנקודה המרכזית בעבודת השם היתה: להאמין ולחיות שכל מה שמתרחש הוא מאת השם. "אל תחיה את ה'אני' שלך - אני עשיתי, אני בניתי, אני חזק' – כי הכל מאת השם. אין 'אני', כי ה'אני' לא קיים. גם כשאתה לומד תורה ומקיים מצוות ומעשים טובים - תחיה את זה שהשם לומד ולא אתה לומד, כי בלי הכוח של השם, בלי הסיבות של השם יתברך, לא היית לומד עכשיו, אלא היית מתנהל כרצונך והיית עלול לעבור על העבירה החמורות ביותר".
זה היה בין הנקודות החשובות שרבי אשר לימד.

רבי אשר היה אומר שוב שוב, שהאדם יצא מה"אני" שלו ויחיה את מסובב הסיבה ולא את הסיבה, כלומר: בין אם קורה משהו טוב ובין אם קורה משהו רע חס וחלילה - תחיה את מסובב הסיבה, שזה השם יתברך, ולא את הסיבה. לדוגמה: אדם ספג פגיעה קשה ממישהו. אל תחיה מבחינה רגשית את הסיבה, שזה אותו אדם שפגע בך, אלא תחיה את מסובב הסיבה, משום שהאדם לא יכול לצעוק עליך ולעשות לך דבר אם השם יתברך לא היה מאפשר לו.

אותו אדם שצעק עליך הוא סיבה לכך שתתקשר עם השם יתברך, שתחשוב באותו רגע על השם יתברך, הרי השם שלח אותו אדם להכאיב לך קצת כדי שתזכור אותו...

אנשים חיים במשך שנים עם כעסים, נקמנות ושאר רגשות איומים ונוראים כלפי אנשים אחרים; יש שמסתובבים עם מחשבות כמו: 'אם הייתי עושה כך ומתנהג כך, היה כך וכך...'
שחררו את הרגשות ותחיו עם מסובב הסיבות.

גם במקרה שטוב לו לאדם, כגון אדם הצליח בעסקיו או בכל דבר אחר, רבי אשר היה אומר: "תחיה את מסובב הסיבה, לא אתה הצלחת - אלא השם סובב שתצליח!"

רבי אשר לקח את האגו של האדם וריסק אותו לרסיסים; לא השאיר ממנו פירורי אבק.

השחרור הגדול ביותר הוא להיכנע, להרפות, לשחרר את הרצונות, לשחרר את ה"אני" העצמי ולדעת שישנו הכוח הגדול ביותר בעולם, שהוא מסובב הסיבות - ואיתו, עם מסובב הסיבות, תחיה.
רבי אשר היה אומר: "קח את הכאב שיש לך מהשני או מכל דבר אחר, ואם קשרת את הכאב הזה להשם יתברך - זכית במטרה שלשמה סובב השם את הכאב".

נקודה מעניינת נוספת שרבי אשר היה מדבר עליה: משבר אחרי כישלון.

משברים רבים שעוברים על האדם נובעים מה"אני", מהאגו השבור. לדוגמה: אם נכשלת בעבירה כלשהי ואתה נשבר ואומר לעצמך: "איך נפלתי? האם תמיד אפול שוב ושוב? מה יהיה איתי?" - סימן שמה שקיימת עד עכשיו עשית בשביל עצמך, למען האגו שלך. אם היית עושה זאת באמת בשביל בורא עולם, היית כמובן מרגיש הרגשה לא טובה ומנסה לשפר ולחשוב איך המצב לא יחזור על עצמו. אם אתה נשבר וזה גורם לך לא לעשות דבר, אות הוא שאתה חי את האגו שלך.

לאדמו"ר מפוריסוב היה קשר חזק לרבי אשר פריינד. ישנו ספר "האדרת והאמונה" שחיבר, שמבוסס על הדרך של רבי אשר. הספר נובר עד עמקי הנפש פנימה ומגלה את ה"אני" הפנימי של האדם. לפניכם קטע קצר מתוך הספר שמדבר על שברון האדם אחרי כשלונות.
השברון נובע מן הגדלות

כל אדם בנוי על גדלות ועל שאיפות, והשאיפות שלו הן שאיפות של טבע, ובשעה שיפתחו לו את המצב שלו באופן גלוי ,לא יהיו לו הכלים לעמוד כנגד הנסיונות והטבע. על כן האדם צריך ללמוד מכך ולא להישבר, ללמוד מן הנפילה שאין לו כלום. כאשר אין אנו נשברים, הרי אנו נמצאים בכאב הנקי של הגאווה, וצועקים להשם מתוך הכאב הנכון, שיוציא אותנו, שלא נפגום בכבודו יתברך.

להעלות כל כאב באמונה

צריך האדם לידע להעלות כל כאב באמונה, וכשמכעיסים אותו בני-אדם או בני-ביתו, יידע שזהו הקב"ה מדבר מתוך גרונם, ולפיכך אין מקום כלל לכעוס על אותו מכעיס. ואף על פי שהכעס בוער בתוכו, צריך לעבוד על עצמו ולזכור בשעת הכעס שכל הכאב נשלח לו מאיתו יתברך, ואף על פי שאינו יודע בדיוק מה רוצים ממנו בזה, יתפלל לה' שיגלה לו. צריך לשאוף להגיע לשפלות עד כדי כך שישמח בעלבונות ובבזיונות שציערוהו הסובבים אותו, בדיוק כפי ששמח במנת-האוכל הטעים שמגישים לו בבית. שהרי הקב"ה נמצא בכל דבר, ושני הדברים הם מאיתו יתברך. וזו צריכה להיות תחילת עבודתו, בשעת הכאבים והנסיונות של כעס או שנאה.

על דוד המלך ע"ה מסופר כי כאשר פגע בו שמעי בן גרא וביזהו והשליך עליו אבנים וקיללו קללה נמרצת, - ביקש שלא יפגעו בו (ש"ב טז, י): "וַיאֹּמֶר הַמֶלֶךְ: מַה לִּי וְלָכֶם בְנֵי צְרֻיָה, כהֹּ יְקַלֵל, כִּ י ה' אָמַר לוֹ: קַלֵל אֶת דָוִּד, וּמִּי יאֹּמַר מַדוּעַ עָשִּיתָה כֵן?". ומבואר בגמרא, שבשל כך זכה להיות רגל רביעי לשכינה. ועיין עוד בספר 'החינוך', בשורשי המצוה דלא תקום, שכל הבזיונות הבאים עליו – מן השמים הם, ונועדו להעלות אותו. וכשם שאם הולך ברחוב והיונים מלמעלה לכלכו את בגדיו, לא יתרגש, ואומר לעצמו שזוהי כפרת עוונות, אם כן מדוע כאשר בן-אדם גרם לו את הבזיונות, זה כואב לו?

ובמיוחד כשמדובר בבני-ביתו, וממנה הוא דורש שתנהג בו כבוד. אולם צריך לדעת שכל מה שעושה לו הזולת הרי זה החשבון של ההוא, ואילו מה שהגיע לי – מן השמים הוא. וזה יסוד הלאו ד'לא תיטור', כלומר האיסור לנטור בלב, שסיבתו מאחר שלא קיבל את הדבר באמונה ואינו זוכר שזה מן השמים. על כן צריך שלא יהיה לו בלבו כלפיה שום כאב וטרוניה, שהרי זוהי סיבה מן השמים, והקב"ה רוצה לחנך אותך באמצעותה. והסימן לכך שעמד בנסיון הוא אם ירגיש כלפיה אותה אהבה גם לאחר הביזיון כמו לפני כן.

לכל אדם יש מין "גניזה", בה הוא שומר בלב כל מה שעשתה לו בעבר, וכאשר מתחיל ריב חדש הרי הוא זוכר כל מה שהיה בעבר. אם כן, זהו סימן וראייה לכך שהדבר לא נשכח מלבו ולא יצא ממנו לגמרי. מי שחי באמונה צריך להוציא ולמחוק הכל מהלב לגמרי, ולחיות באמונה שהכל מאת הקב"ה. ולא יענה (בשעת הכעס) על שום דיבוריה, ויתן לה "דרך פנויה" עד שלא יהיה לה עם מי להילחם.
צוואת רבי אשר פריינד

קטע קצר מתוך צוואתו של ר אשר פריינד אולי תלמד אותנו את עומק הדרך של רבי אשר:
מאת ה' הייתה זאת, היא נפלאת בעיני, אשר מתוך כל הייסורים שעברתי, הייתה חמלת הקב"ה עלי והעיר את רוחי ומלתו על לשוני להבין להשכיל וגם להנחיל לחברים את רעיון האמונה הפשוטה, שאינו אלא הפנימיות של תכלית עצם הבריאה כולה, שעלה ברצונו הפשוט של בורא כל העולמים יתברך שמו לברוא העולם מתוך האהבה שאינה תלויה בדבר, כדי להיטיב לברואיו משום מידתו, שהוא הטוב והמטיב הגמור והשלמות, והוא הדבר הנכסף מצד הקדושה, שהבריאה כולה תבוא על תיקונה ויסוד תכליתה דרך גאולתן של ישראל במהרה דידן.

והנה זה קרוב לחמישים שנה שאני עומד ומסביר ומלמד אתכם יום יום השכם והערב את עיקרי ויסודות האמונה הפשוטה הזאת, אשר היא ירושה לנו מאבות אבותינו, ונשתלשלה אלינו עד דורנו, דור אחרון, דרך החכמים והצדיקים האמיתיים של כל הדורות של עם ישראל בישובם ובגלותם הארוכה באשר הם שם.

לימדתי ושיננתי את הדברים האלה לכל מבקש - אנשים, נשים וטף - הלבשתי את הדברים בכל מיני לשון ומליצה כפי רוח ה' אשר נחה עלי, והאמרים אשר שם הבורא יתברך שמו בפי, כי הוא הנותן פה לאדם.

לא היה כוחי אלא בפי ונפשי בשאלתי ובבקשתי, שיחוקקו אלה הדברים על לוח לבכם ויבואו כשמן בעצמותיכם, כדי שתחיו בהם וחלקכם יהא שלם בחיים לעד ולנצח נצחים.

תכלית האדם ,שנברא בצלם אלוקים, שימצא בעצמו מטרת חייו, היינו: להגיע להכרה שביסוד חייו מצויות סיבות שונות המחיות ומחזיקות אותו ובלעדיהם הוא אינו יכול להתקיים אפילו נשימה אחת . ומהן הסיבות? התשובה היא שמעצם תולדתו, טבעו ועובי חומרו, כמעט ונבצר ממנו למצוא הסיבות, אלא על ידי ההכנעה האמיתית והמוחלטת להודות על האמת שמתוך יסוד האין שלו, הוא לא מסוגל לעזור לעצמו, ואחרי הכרתו את זה, לא יתבייש בכך כלל (ולא יתייאש ), כי כך נולד וכך גם חייו, כי הבריאה נבראה במצב של תוהו ובוהו, ככתוב: "והארץ היתה תוהו ובוהו" .
ועיקר עבודת האדם, שגם הוא יגיע למצב של תוהו ובוהו של עצמו מתוך כשלונותיו, שזהו כל תכליתו. ומתוך כך יכיר את בוראו ואת קונו, שאין לו שום אחיזה בחייו, ורק רצונו של בוראו הוא מחייהו ומנשימו בכל נשימה ונשימה, ככתוב: "כל הנשמה תהלל י-ה".

ויזכה לכל זה ע"י הכנעתו מכל יסוד חייו, שלא יבקש לחפות על דרכו רבת החתחתים, ולא יעלים עיניו מכשלונות חייו ולא יתבייש בהם ולא יתייאש מהם, כי אם אמנם כשל כוח הסבל והסכנה אורבת לו מכל עבר, לא יפחד כלל! "כי גם שם ידך תנחני", כי נתגלתה לו האמונה אשר מפרנסתו ומחיה אותו בכל נשימה ונשימה מכוח החיות של מי שאמר והיה העולם.

כך יזכה דרך עבודתו להכיר את בוראו ולהתדבק בו, ואז יינצל מן הגאוה הטבעית שאורבת לאדם בשעת הארת ההצלחה, וגם לא יתייאש בשעת הכשלון ולא יאשים לא את עצמו ולא את זולתו מתוך הכנעה ליסוד האין שלו, ולא יתלה סרחונו באחרים בעת תקלה.

האדם הנלבב, המבקש לעלות בסולם העולה בית א-ל, מכיר היטב-היטב את פגמיו וחי אותם, ומאחר שרבים המה, הפחד שוברו, שמא אדם מזיק הוא, ובמה יינצל? ואם אדם מתחזק נגד הייאוש, אז נקרע לו חלון רקיע לראות שנתבצר לו האחיזה והחיות ממקור החיים ונושם ממנו ומחייהו, מנענע אבריו ומחדד חושיו בכל נשימה ונשימה, אבל גם אז הוא נשאר בבחינת "חטאתי נגדי תמיד", אינו יכול לעזוב את יראתו פן ישכח את יסוד התוהו ובוהו של עצמו, ומכאן מתחדשת אמונתו, כי "וחדשים לבקרים רבה אמונתך".

כי רק מתוך רוב כשלונותיו ימצא האדם את יסוד חייו, שהיא אמונתו, בבחינת "ואמונתך בלילות", כי הוא א-ל מסתתר ורצונו הוא שנודה על האמת בלי שום בושה, אף שזה מר מאד וטבע האדם קשה מאד להודות על זה, וצריכים הרבה מסירות נפש לזכות לכך, ואז הוא זוכה למידת האין "והחכמה מאין תימצא".

עלי לציין שידידי, הסופר רבי יאיר וינשטוק, חיבר ספר על פרקי חייו של הרה"צ רבי אשר פריינד זיע"א, הליכותיו בקודש, סיפורים ואמרות מפי קדשו, מלוקטים מפי תלמידיו ובני משפחתו.

לתגובות [email protected]:

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!