נתניהו בוושינגטון • שרי רוט עם יומן מסע

הטיסה ביום חמישי בערב תפסה את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, באחת משעותיו הקשות. רגע אחרי נאומו הקשה של נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, ושעות אחדות לפני שנפגש איתו פנים מול פנים בבית הלבן, אחרי לילה של שינה טרופה במטוס.

תחילה הייתה הציפיה הדרוכה לנאום הנשיא האמריקני.

האם ידע נתניהו את תוכנו של הנאום לפני שנישא? הדעות חלוקות בעניין הזה. ההדלפות מדברות על כך, שבניגוד לראשי ממשלה קודמים, שהכירו כמעט בעל-פה את נאומי נשיאי ארה"ב, בפעם הזו לא ידע נתניהו בבירור על מה ידבר אובמה.

לשבחו של העיתונאי שמעון שיפר מ'ידיעות אחרונות' ייאמר, שהוא היה היחיד שדיווח, כמעט במדויק, על תוכנו של הנאום. כשפירסם הדלפה כי אובמה ידבר על נסיגת ישראל לקווי 67', היו רבים מהקולגות שיצאו בכתבות מכחישות ותקיפות. בסופו של יום, כשהתברר שצדק, היו כמה מהם שהודו בטעות. אחרים שתקו.

זמן קצר לפני שאובמה נאם את נאומו, נודע תוכנו לנתניהו, והוא מיהר להתקשר אל מזכירת המדינה הילרי קלינטון, בתביעה להביא לשינויו. יש המגדילים לומר, כי במהלך השיחה הזו אף נשמעו חילופי דברים קשים, שנאמרו בקולות רמים. גורמים בכירים בלשכת נתניהו מוכנים להודות בקיומה של השיחה, אך לא בתוכנה ובטון שבו היא נערכה.

חייבים לומר שאת כל ההדלפות הללו, יש לקחת בערבון מוגבל: התקשורת הישראלית, לפחות חלקים גדולים ממנה, אינה עושה לנתניהו חיים קלים. לא פעם נדמה שמול התקשורת האמריקנית הרבה יותר קל לו.

קשה לומר שמצבו של נתניהו קל: מחד, המצב בשטח אינו פשוט - האיחוד בין הפתח לחמאס, ההתנפלות על הגבולות עם מפתחות בידיים, ובין לבין גם הלחץ האמריקני.

מצד שני, ברור לו שהוא נבחר בקולות החלק היותר ימני של העם, ולכן הוא מחויב שלא לסטות יתר על המידה מהנושאים להם הוא מחויב. נתניהו בהחלט אינו מתכוון להיות אריק שרון, שחצה קווים ולקח עמו קולות ליכודניקים היישר אל מסע ההתנתקות הכושל.

מה אריק היה עושה?

על המצב המסובך יכולנו לעמוד עוד בעת שעמדנו ערב הטיסה, בכניסה לנמל התעופה בן גוריון.. קבוצת נשים עמדה שם, נושאת שלטים בידיים: "גלעד לא איתנו" - מבקשות להזכיר לכולם, שלא נשכח.

רוב העיתונאים שהצטרפו לפמליית ראש הממשלה בטיסה לוושינגטון, הגיעו אל שדה התעופה רגע אחרי שהעלו, בלי נשימה, את הידיעה על הנאום המתוקשר. הם לא ממש הספיקו גם לתת פרשנות. זו כבר נעשה תוך סיעור מוחות פורה, בין העלאת מזוודה אחת לאחרת. הבידוק, אגב, היה הפעם קפדני במיוחד, בכל זאת, מדובר במטוס עליו נוסעים ראש הממשלה ורעייתו.

הקולות של העיתונאים היו, ברובם, נזעמים. ביקורת חריפה נשמעה בעיקר נגד תגובתו התקיפה של נתניהו, כפי שהועברה על-ידי דוברי משרדו, מיד לאחר נאומו של אובמה. תגובת נתניהו ביקרה קשות את דרישתו של הנשיא לנסיגת ישראל לקווי 67', והתעלמה מרשימת הדרישות אותן הציב אובמה בפני הפלשתינאים.

בעל הבית השתגע, חשבו חלק גדול מהעיתונאים.

אחד מהם, עם כישורים של קומיקאי, סיפר מה היה אריק שרון נוהג לעשות במקרה דומה: "הוא היה אומר לאובמה: 'כן, כן, נחשוב על זה, רעיון מעניין', ואחר-כך עושה מה שבא לו בראש". האיש, כמובן, הציג את אריק בדיוק כפי שמציגים את אריק, לקול פרץ צחוקם של העיתונאים.

"לא נטאטא מתחת לשטיח"

בהמשך המסע, בתדרוכים רשמיים וחצי רשמיים, הודו גורמים בכירים בלשכת נתניהו, כי הוא אכן בחר בדרך הישירה של "לומר בפרצוף מה שחושבים". כך עשה מיד אחרי ההסכם בין הפתח לחמאס - הוא הגיב בתקיפות, והיום כולם תמימי דעים עם העובדה שמדובר בצעד מסוכן לישראל.

וכך הוא עושה כשאובמה מדבר על קווי 67' - הכותל?! רמות?! מעלה אדומים?! - שכל בר-דעת מבין שישראל לא תוכל לחיות עימם.

לפי הנוהג המקובל, יוצאים ראש הממשלה ורעייתו מיד לאחר ההמראה כדי לברך את העיתונאים לשלום. הפעם, בשונה ממנהג זה, הוא יצא אלינו רק לקראת הנחיתה, ובלי רעייתו.

כפי הנראה מסרבת שרה - ובצדק - להעניק לתקשורת את הלחי השניה. נכון, לא כולם נוהגים לתקוף אותה, אבל יותר מדי עיתונאים 'נשכו' אותה בעבר, ולמה לה לספוג שוב ושוב? במקום להתעניין בעיסוקה המרשים, בכך שהיא אשה עובדת למרות מצבם הכלכלי המשופר, בשבחים שחולקים לה כל מי שעובדים איתה, מעדיפה התקשורת לספור לה את מזוודות הכביסה ואת רוחב המיטה שהזמינה בטיסה. לא רציני, אבל ככה העיתונאים אוהבים את הצבע שלהם. צבע הדם של שרה.

כשנתניהו יצא אלינו, הוא נראה היה תקיף מתמיד. כן, הוא בהחלט מתכוון להציג עמדות ברורות, חד-משמעיות, לא מתפשרות. לדעתו, הדברים שהוא אומר הם דברי אמת, אז מה הטעם להחביא אותם?

"יש דברים שאין לטאטא אותם מתחת לשטיח", אמר, והוסיף כי "לפעמים, להיות צודק, זה גם להיות חכם. כך זה בכל אופן בענינים היסודיים שהם בקונצנזוס של עם ישראל".

"ראש הממשלה לא הורעל"

בבוקרו של יום שישי, אחרי לילה טרוף שינה, כבר מיהר נתניהו לפגישה עם אובמה.

למען האמת, אובמה עטף את נתניהו בקבלת-פנים מרשימה למדי: רכבי פמליית ראש הממשלה, ולאחריה רכבי העיתונות הישראלית, המלווה את המסע, הוסעו אחר כבוד, מלווים בשמירה קפדנית.

המשטרה האמריקנית חסמה כבישים, ואפשרה לשיירה לעשות את דרכה מבלי להתעכב לרגע, כולל חציית רמזורים אדומים. בכביש הסמוך, באותו הכיוון, יכולנו לראות שיירות ענק עומדות בפקק, בשעה המוקדמת 5:30 בבוקר.

גם את הבלייר-האוס - מעון הארחה הרישמי של הבית הלבן - פתח לפניו לכל משך ביקורו, וזאת בניגוד לתוכנית המקורית לפיה אחרי יומיים התעתד ראש הממשלה לעבור למלון 'מייפלאואר', בו שוהים אנו, העיתונאים. לכבוד גדול יותר מכך לא יכול היה נתניהו לצפות.

והשיחה בין השניים? ובכן, כדרכם של שיחות עלו בה חילוקי דעות. העיתונאים, לפחות בחלקם, ידעו לספר על הדלפות ולפיהם נשמעו מתוך החדר צעקות, לא נמצא לידיעות הללו כל אישור רשמי מפי גורם כזה או אחר.

נתניהו, מצידו, דיבר על פגישה טובה, כנהוג בין ידידים, אם כי גם בין ידידים מותר שיהיו חילוקי דעות, ויש חילוקי דעות. לא, הוא לא ניסה להסתיר אותם. הוא הודה בקיומם, אמר שהבהיר את עמדותיו חזור והבהר, מבלי לטייח ומבלי לנסות ולמרוח בקרם. כל אחד מהשנים נותר בעמדתו, והם סיימו את הפגישה ביניהם בארוחת צהרים ב-4 עיניים.

העיתונות המקומית, אגב, בחרה בכותרות ענק, ולפיהן "אובמה מחייב את ישראל לשוב לקווי 67".

"מבחינתי, הכותרת היא ש'ראש הממשלה לא הורעל'", צחק בהומור אחד מהעיתונאים הישראלים.

אמר בפנים את מה שאמר בחוץ

זמן קצר לאחר שנפרד מאובמה, כינס נתניהו את העיתונאים, במעונו שבבלייר-האוס, לתידרוך.

המבנה, מרשים ביותר, בסגנון עתיק. שטיחים כבדים, תמונות עתיקות ממוסגרות, נברשת ענק, מראה גדולה במסגרת מוזהבת וכבדה, לצידה נברשות קטנות ותמונתו של אובמה. ויטרינה ובה כלים לבנים בדוגמאות תכולות. סגנון אמריקני עתיק ומרשים.

המארחים ביקשו מאתנו שלא ללכלך את השולחן העתיק. "הוא שרד את מלחמת האזרחים, הם מבקשים שישרוד גם את העיתונות הישראלית", התבדח אי-מי.

נתניהו, מצידו, שידר שיצא יותר מרוצה ממה שציפה. הוא, כמובן, לא מוכן לפרט על מה דיברו ביניהם, אך הוא מצידו אמר את האמת, בלי להסתיר דבר. אמר בפנים את מה שאמר בחוץ. אובמה הציג את עמדותיו, והגם שיש פערים נותרה ידידות.

מבחינת נתניהו, שני אירועים משמעותיים תקעו את תהליך השלום. האחד, ההחלטה שרוצים להביא לאו"ם בעניין המדינה הפלשתינית. השנית: סדרת ההתפרצויות על הגדרות, שהיא תוצאה של האיחוד בין הפתח לחמאס.

כל זה תוקע את התהליך, אבל לעיתונות, כך סבור נתניהו, "קל יותר להאשים 'את עצמנו' ולא את הצד השני. שהרי את הצד השני לא נוכל לשנות, אז עדיף לדרוש מעצמנו. שוכחים, שהמצב לא פשוט".

שוב ושוב ניסו העיתונאים לשאול האם מדובר במשבר אישי בין המנהיגים. נתניהו, מצידו, סבור שהעיתונאים הם אלו שעושים מזה משבר אישי.

אז נכון, בשנים האחרונות הוא פסק מלהתקיף ישירות את העיתונות, לא עוד תקופת ה"הם מ-פ-ח-ד-י-ם", אבל את דעתו בנושא לא קשה לנחש.

"בעם יש קונצנזוס"

אולי זוהי הסיבה לכך שבימים האחרונים שב נתניהו ומדגיש, כי "בעם יש קונצנזוס". אולי בשלב מסוים הוא החליט שבמקום לנסות לשכנע את התקשורת, מעשה כמעט חסר-סיכוי, עדיף להזיז את העיניים לכיוונו של העם ולגלות כי שם בעצם יש לו תמיכת ענק.

אין ספק שהעיתונות בישראל אינה משקפת, באג'נדה שלה, את המצב הפוליטי האמיתי ואת דעת הציבור. אילו היו עורכים בחירות לעיתונאים, היה הדבר אולי משתנה. אך נכון להיום, חלק גדול מהעיתונאים מחויב לאג'נדה הפונה שמאלה, ורק מיעוטה משקף את דעת הציבור, כפי שהיא באה לידי ביטוי בקלפי.

תחשוב עליו העיתונות את אשר תחשוב, נתניהו לא מתכוון לנהל משא ומתן עם מי שרוצה להשמיד אותו ואת עמו. נקודה. עם המסר הזה בא לאובמה, עם המסר הזה ילך לקונגרס וולשדולה היהודית, בפניהם ינאם בימים שני ושלישי.

וכמו תמיד, השמאל יתקוף אותו על כך שאין לו עדיין תוכנית מדינית, וישכח שאין בדיוק מול מי לנהל תוכנית שכזו בשלב הזה של פתח-חמאס. הימין, מצד שני, ימשיך לחשוב שהוא הולך רחוק מדי וישכח שיש את אובמה ויש את אמריקה הגדולה.

בין לבין יעמוד ראש הממשלה, נחוש, תקיף, ויתמרן בין הכוחות השונים. זה בהחלט לא קל. צריך היה להתבונן בפניו ביום שישי בבוקר כדי לראות עד כמה הוא מותש ממלחמת ההשרדות הזו, אותה הוא מנהל מול הטרור ומול הלחצים.

נתניהו 'מטיף' לאובמה, לאחר פגישתם:

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!