מדוע החרדים בוטחים בצה"ל? • דואר צבאי

לפני כארבעה עשורים, בתקופה אותה כינה המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל "בין ששת לעשור", עיטרו את המכוניות בבני-ברק מדבקות "ישראל בטח בה'".

היה זה, כמדומני, ארגון 'אל המקורות', שהפיץ את המדבקה-סטיקר כתגובת נגד לשיכרון הכח שאחרי מלחמת ששת הימים - שכרון כח שהוביל למחיר הכואב של מלחמת יום הכיפורים.

דומני שהגיע הזמן לחזור ולהפיץ את המדבקה ההיא. למה? מפני שעם ישראל (ובכללו חלק מהציבור החרדי), מאמינים ובוטחים יתר על המידה בכוחו של צה"ל לנצח את כל אויביו.

צריך לשפשף חזק את העיניים כדי להאמין לכותרות העיתונים, לו צנחתי מהחלל החיצון (כמה מונים שם היום לספירת העומר?) הייתי סבור כי מדינת ישראל הושמדה כליל. אבל העובדות לא נותנות לתקשורתנים, כמו גם לעמך, לנצח להם את האמונה בצה"ל הבלתי מנוצח.

ובכן, מה בעצם קרה?

עשרות נערים חצו את גדר הגבול, העשויה מברזל רגיל, והגיעו עד לפאתי השכונה המזרחית של הישוב הסמוך.

לאחר כשלוש שעות - ועוד לפני רדת החשיכה - שבו כולם (למעט מספר עצורים) לארצם כשהם נושאים איתם מניין הרוגים ועשרות פצועים. לכוחותינו שלום, למעט כמה שריטות שמצטלמות יפה בתקשורת.

קו המגע לעולם ייפרץ

אקסיומה צבאית עתיקה גורסת כי "קו המגע לעולם ייפרץ". כלומר, כדי להגן על שטח דרוש מרחב, לא די בקו. מעולם לא נוצר קו שלא נפרץ, מקו מז'ינו דרך קו בר לב, מחומות ירושלים ועד חומת ברלין - כולם נפרצו, הכל שאלה של זמן. כדי להגן על שטח, דרוש עומק גיאוגרפי: יש להקים מכלול של קוים, עמדות ואמצעים נוספים. פריצת הקו אינה כישלון, ממש כמו ששמירת הגדר אינה יעד.

האמת, דברים אלו אינם ראויים להיכתב בטור צבאי. זאת מפני שהסיפור של אמש אינו צבאי אלא מדיני, חברתי, אם תרצו ערכי ומוסרי.

נניח שהיו לצה"ל די גדודים כדי לחסום את כל גבול הצפון, מראש הנקרא ועד חמת גדר, דרך מרומי החרמון.

נניח שהייתה התרעה מודיעינית ממוקדת או הערכה מבצעית ברורה.

נניח שמפקד האוגדה בכבודו ובעצמו עמד בפאתי מג'דל שמס בראש חייליו, ומולו, ממרומי גבעת הצעקות, מתחילה גלישה המונית לכיוון הגדר (הידעתם כי המרחק בין הגדר למג'דל שמס הוא כמו המרחק שבין גן ורשא לאיצקוביץ?).

נניח שהיה פוקד על חייליו לירות לעבר המפגינים.

הרי כל עוד הם לא חצו את הגדר, הדבר אסור עליו מכל וכל. זכותם להימצא בשטחי סוריה. אלא מאי? עליו להמתין עד שיטפסו על הגדר, וכאן הוא היה יורה עליהם והורג את כולם.

כיפאק היי, היינו מנצחים בענק, אף ערבי לא חצה את הגדר. כמה כיף. אבל איך היינו נראים אחר כך? האם אחטא בהדלפת סוד מדיני כמוס כשאגלה שהמערכה בצפון היא רק פסיק קטן מהמערכה המדינית, שהיא-היא העיקר? והרי היא מתנהלת במרחבו של שטח ציני וצבוע, עטוף באנטישמיות ואינטרסים קטנים. איך היינו נראים אז? מה היה סופנו?!

תודה לבורא עולם שהענין נגמר בצורה שונה. 10 הרוגים הם מחיר סביר בהחלט למסע תענוגות לכיוון ישראל - סביר מבחינת ההרתעה כלפיהם, סביר מבחינת כמות הגינויים שנחטוף, וסביר מבחינת הניסוי המעבדתי שערכנו בשטח אמיתי.

אם יקרה זה שנית, ואם בהיקפים גדולים, יש לדרוש מצה"ל שהמחיר יהיה באותו יחס - כחמישה אחוז הרוגים וכשלושים אחוז פצועים. בזאת די לנו והותר. אגב, זהו היחס שחטף החיזבאללה במלחמת לבנון השניה, אבל גם אותה סיימנו בקול בכי ונהי, וזו אחת מבעיות היסוד שלנו: ציפיותנו מצה"ל לתת יותר ממה שהוא יכול.

האדם שבטנק ינצח

שיירות אזרחים היו מאז ומתמיד נשק שישראל אינה יודעת להתמודד איתו - לא ביהודה ושומרון בימי האינתיפאדה הראשונה ולא ברמת נבטיה ביום הנסיגה מלבנון.

שיירת השיעיות שצעדה לעבר מוצבי רכס עלי טאהר מעדייסה ועד הבופור סימנה לצה"ל את הדרך הביתה. המחיר של ירי בהמוני אזרחים הוא בלתי נסבל מבחינתנו הוא נקודת חולשה זו נקודת כח.

לא צריך להיות שמאלני כדי להתגאות בכך. בלעדיו, מותר הלוחם היהודי מן הערבי אין כי הכל הבל.

"האדם שבטנק ינצח" היא סיסמת הקרב אותה הגה אבי המרכבה האלוף ישראל טל ז"ל, עוד בימים בהם הטנקים שלנו נרכשו בבריטניה ושלהם ברוסיה, הבין טליק שלא הפלדה תגבר כי אם לבו של הלוחם בתוכה.

גם כיום, כשהטנקים הם "משלנו", כחול לבן (חוץ מהמערכת וכו' וכו'), האדם ינצח ולא הטנק.

אך לפני שבוע נהרו המוני בית עמך ישראל לחזות בפלאי הטכנולוגיה הצה"לית.

האמנם אין לנו במה ועל מה להתגאות? מהיכלי התורה ועד (להבדיל) מעבדות המחקר, מהכלכלה הצומחת ועד החקלאות הפורחת עם או בלי מים. מהחלל ועד עמקי תהום, מים וממזרח מצפון ומדרום - הקמנו, בנינו, עשינו ויצרנו. אבל אנחנו נושאים עיניים לשמים למטוסים תוצרת אדום-כחול-לבן שמתדלקים אחד את השני בעשן אפור-שחור.

אך כאמור בפתיחה, ישראל בטח בה', לא בטנק ולא באדם שבו.

ביום שנבטח בה', נרד מהאולימפוס ולא נדרוש מצה"ל יותר ממה שהוא מסוגל לתת. המחיר של אתמול היה בהחלט ראוי וסביר, ובסופו של יום (כפשוטו) שב השקט לגבולנו, וטוב שכך.

מחלוקת העיתונים

כותרות היומונים החרדיים צדו את עיניי. אפילו סביב מספר ההרוגים אמש - לא שררה ביניהם הסכמה.

"האמנם עד כדי כך גדולה המחלוקת?", תמהה רעייתי.

אין זאת אלא שבשולי הסערה לא שמנו לב שהבלגן ששרר במחנה האויב היה כה גדול, עד שאפילו נתונים עובדתיים הוא לא ידע לתת.

על המצוקה ששרוי בה אסד ושמבשרת את סופו בבחינת גם אם יתמהמה בוא יבוא, ועל העובדה שצבא לבנון עשה לנו את העבודה ה"ערבית", ועל המוני השו"פים שחסמו בגופם את פורעי חברון (ועל כך שולמה היום משכורתם באדיבות האדון שטייניץ) - אין צורך לדבר.

הכל נמצא ומשודר בזמן אמת. צריך רק לחפש את העובדות שמופיעות בעיתונים ולא את היללות במסווה של פרשנות המלקה את עצמה לנצח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!