איפה היית כשבן-לאדן חוסל? • טורו של דוד דמן

לכידתו הנועזת של אוסמה בן לאדן היא מהאירועים שכל אחד זוכר היכן שמע עליו לראשונה. המבוגרים מאתנו אוהבים להיזכר (במיוחד כשהצעירים בשטח), היכן הם היו כשפרצה מלחמת ששת הימים או מלחמת יום הכיפורים, או כששבויי אנטבה שוחררו במבצע נועז.

בדרך-כלל הם היו אז במקווה.

אנחנו לעומתם, הדור החדש, זוכר רק היכן היינו כשהודיעו על רצח יצחק רבין (בחנוכת הבית למוסדות קאליב בירושלים), כש'דגל' הכניסה לראשונה זוג מנדטים (בטנדר לחיידר), וכשהתאומים התרסקו.

כשהמטוסים התרסקו היישר לתוך המגדלים, הייתי באמסטרדם, עם עוד מספר אברכים, ושימשתי משגיח כשרות בחברת קייטרינג. היא סיפקה בין השאר מזון לחברת 'יונייטד איירליינס', שאחד ממטוסיה נחטף אז.

החברה הייתה בחיתוליה. היא עבדה מתוך בית חולים קטן בפרבר העיר אמסטרדם. עד אז היא סיפקה מזון מוכן לא כשר לחברות וגופים, אך החזיקה גם אגף כשר קטנטנן עבור מחלקה יהודית בבית החולים. כעת היא תכננה להרחיב את הפעילות של האגף הכשר.

ארזנו וארזנו בלי סוף. לחמנייה קפואה אחת לצד מנה קפואה אחרת, ולפתן קפוא אף הוא.

השתעשעתי בלבי כשחשבתי על כל אותם נוסעים מכובדים שיעוטו מחר על המארז הקפוא הזה כמוצא שלל רב. בעל הבית השגיח עלינו בקפדנות יתירה, דאג שהעבודה תתקדם כמתוכנן.

ואז הציץ פנימה השוער וזעק מלוא גרונו: ה'טווינס טאוור' בוער... הוא היה גוי מגושם שבמשך רוב שעות היממה היה כלוא בביתן צר ונמוך, צופה במכשיר הקטן המרצד מולו.

מכיוון שהוא לא המשיך להסביר, זנחנו את האריזות הפתוחות, השלכנו הצדה את המנות הקפואות ודלקנו אחריו עד לביתן שלו. בפנים כבר היה מלא עד אפס מקום. על שטח של מ"ר יחיד הזיעו שם מנכ"ל החברה והעובדים שלו.

המסך שידר בשידור חי את התאומים הבוערים, ואנחנו ישבנו מחוץ לביתן, על הכורסאות של לובי של בית החולים, מחכים לעדכונים מתוך הביתן.

אלו לא בוששו מלהגיע. בתוך הביתן הם ראו בשידור חי את המטוס הנוסף חודר למגדל השני, ואת המגדלים קורסים תחתיהם, קוברים חיים אלפי אנשים אומללים. שעות לאחר מכן עוד נראו אלפי אנשים מבוהלים ממשיכים לברוח מתוך ענן האש והעשן הענק שרק המשיך לרדוף אחריהם.

מחוץ לביתן נתלו עוד עשרות עובדים המומים, שהביטו מבוהלים בטרגדיה העצומה ההולכת ומתהווה לנגד עיניהם. ההיסטוריה המזעזעת נכתבה אז במילים אדומות, ובשידור חי.

נסענו משם הביתה, כך שעד היום אינני יודע מה עלה בגורל הקפואים שהופקרו לחום של ספטמבר. בדרך חזרה הגביה הנהג את הווליום של הרדיו עד כדי סכנות חירשות. בתוך בליל הקולות והרעשים יכולנו לשמוע את קולו המקוטע של מומחה הולנדי מטעם עצמו, ששרטט למראיין הנרגש את המפרט הטכני של מגדלי התאומים. לא היה מי שיפריך אותו.

אני זוכר היטב את היום הזה לא רק כיום שבו הופלו מגדלי התאומים, אלא כיום שבו הפסקתי לארוז את הקפואים. הוא היה היום הראשון ו... האחרון של מקום העבודה החדש שלנו. משבר התעופה שפרץ אז לא הותיר ברירות רבות לבעל החברה, אלא לצמצם את פעילותו במידה ניכרת ולהותיר את האברכים הבלגים בבית.

מאז אותו יום נכנס העולם לכוננות בן לאדן עצבנית. הלקסיקון העולמי אף התעשר בשלל מונחים כמו: טאליבן, מולה עומר, אפגניסטן, אל קאעידה וכמובן בן לאדן.

גם אם היו שהגדירו את חיסול בן לאדן השבוע כסגירת מעגל, הרי ברור שזהו בגדר משאלת לב. המרצח השפל אכן חוסל, אך את אלפי תלמידיו איש לא יוכל להעלים. את התורה הרצחנית שלו מיישמים מוסלמים משולהבים שרואים בהשמדתו של המערב, ושל ישראל בפרט, את משאת נפשם.

שמחתו של העולם ואושרו של ידיד העולם הערבי, חוסיין אובמה, היו מוקדמים מדי ויהירים מדי. אם ה' לא ישמור עיר, שווא שקד שומר. גם חיסול אחד או שניים לא יעזור הרבה. בטיסה הבאה עדיין תיאלצו להוריד נעליים ולעמוד במרכז, עם ידיים למעלה, כשכושי מגודל בודק אם באמת לא נשלחתם ממערות טורה בורה.

אה, ושכחתי להגיד לכם היכן הייתי כשבן לאדן נלכד.

בשדה התעופה, בעיר ליאג'. ירדנו במדרגות מן המטוס, לאחר לילה ללא שינה ובעיניים עצומות למחצה, היישר לתוך אוויר לילה קריר ורטוב.

הנהג היה עירני להפליא. לא אמר 'שלום עליכם', ולא הביט לשנייה על עשר המזוודות הכבדות שלנו.

"שמעתם?" הוא צהל, "בן לאדן מת!"

ואנחנו, עייפים ומרוטים, כבר רצינו להיות בבית.

לא מבדיל בין ה' באייר לו' באייר

חוץ מזה שה' באייר הוא פחות משבועיים לפני ל"ג בעומר, איש אצלנו לא יודע עליו יותר מכך.
כבר אמר מי שאמר: את יום העצמאות חוגגים כראוי בשני מקומות: ב'מרכז הרב' וב'מאה שערים'.

בשני המקומות עושים 'עסק' רציני מהיום הזה, שבו קם על רגליו יצור מוזר, שעד היום לא ניתן להגדיר אותו, שוברים את הראש איך להבטיח את קיומו, וחלק מיוצריו כבר מתחרט על הרגע שבו הוא נולד.

אנחנו, רוב מניין ובניין של היהדות החרדית, לא מבדיל בין ה' באייר לו' באייר. בסייעתא דשמיא ובזכותם של רבותינו הקדושים זכינו להקים כאן בארץ ישראל את מקום התורה הגדול ביותר בתבל ובהיסטוריה, ואנחנו, למרות הכל, חשים מדי יום את כובד הגלות ומצפים למשיח בכל יום שיבוא.

ועד אז, אנו מתפללים בכל יום, לא רק בה' באייר, שגם בתוך הגלות המרה נזכה לטעום מעט מן הטוב הצפוי לנו בגאולה השלמה.

במהרה בימינו אמן.

פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה

נמל התעופה ע"ש בן גוריון, יום ראשון בלילה.

"ארזתם לבד? יש לכם משהו חד?" היא שואלת אותנו את סדרת השאלות השגרתיות (והמרגיזות), ואנחנו עונים לה ביובש.

עצוב לנו מעט בלב. לא קל לעזוב את הארץ היפה שלנו. ועוד לאן...

בלי להתחשב ברגשות הטעונים שלנו, היא שולחת את המזוודות למסע תלאות מפרך, בין מכשיר שיקוף אחד למשנהו. מה כבר יכול להיות במזוודה של יהודי פחות משבוע לאחר הפסח? קצת רוגלך שניצלו מהבלגן של מוצאי פסח, ומעט שיירי מצה מהאפיקומן.

הם משחררים אותן רק לאחר שהם התגלגלו על הפסים הלוך ושוב, ואיש ביטחון חמור סבר אישר שלא מדובר בפצצה.

באולם הגדול, סביב המזרקה, בוהים ילדיי בעיניים כבויות ובקנאה גלוייה בקומה מעלינו, קומת הנכנסים. האנשים צועדים שם בכיוון ההפוך. זה עתה הגיעו ארצה.

"כמה טוב להם", אמרו הילדים זה לזה.

"אלו הם החיים", אני מנסה לעודד את הזאטוטים שלי, "פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. הפעם אנחנו למטה".

ואז אני שומע את הקטנה לוחשת לעצמה: "הלוואי שהמשיח יבוא כבר, ואז כולם יהיו רק למעלה..."

טורו של דוד דמן מתפרסם בעיתון 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!