למה חיבב הגר"ע יוסף את אדם ברוך? • טור לזכרו

לפני כשלוש שנים הלך לעולמו אחד מענקי העיתונות במדינת ישראל – אדם ברוך ז"ל.

מלבד היותו עורכם של העיתונים 'הגדולים' במדינה - 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב' - וממציאה של 'שפה עיתונאית' חדשה המאופיינת בכתיבה בהירה וקורקטית (ז'אנר תקשורתי טקסטואלי שברבות הימים אומץ בהדרגה על ידי רוב העיתונאים כאן בארץ) היה גם ברוך מאנשי הרוח היחידים, שבספריו ובחייו הצליח לייצר את האינטגרציה המופלאה הזו שבין דת והלכה, לבין חיינו היומיומיים.

הטרילוגיה ההלכתית שלו – סדר יום, בתום לב, חיינו [הוצאת כתר], כוללים אלפי קטעים ופסקי הלכות בשפה עדכנית ועשירה, וכשהיתה, בזמנו לרב מכר מונומנטלי החייתה או לעתים יצרה היכרות בין העושר הספרותי ההלכתי המפעים לבין החילוני הפשוט.

בשלשת הספרים ניתן למצא גם את מוסד 'התקנון ההלכתי' המופלא שיזם ברוך, ובו הוא טורח לחבר תקנון שיקיף את כל חיינו היומיומיים הפשוטים, הקלאסיים. אין בתקנון ההלכתי התייחסות לפרשיות שמזינות את התקשורת - אולם ההשפעה שלהם על החיים שלנו מזערית - כמו פרשיות הגיור וכדומה, אלא כפי שמגדיר זאת המחבר עצמו: "תקנוני חיינו כחוק חיינו. נחיה את חיינו על פי תקנון חוק, ולא נתמלא מדנים, ולא ניהפך לשממת אנשים [חיינו עמוד 109].

"וכבר מלאו חיינו בתקנונים", אומר ברוך בלשונו הכל כך ייחודית, ומוסיף עוד עשרות תקנונים: תקנון הדיבור [מהי שפת ההלכה], תקנון ארץ ישראל, תקנון בית כנסת, תקנון סעודה, תקנון לוויה, תקנון ניחום אבלים, ועוד ועוד. כשבכלם מבקש ברוך מהאנשים להתרחק מהפשרנות, לברוח מהראדיקליות ובקיצור להיות 'בן אדם' או באידיש 'מענטש'.

אז מי היה אדם ברוך, האיש הכל כך ייחודי הזה, שהיה חביב גם על הגר"ע יוסף, ועל אף השפעתו הרבה עדיין לא מוכר מספיק לישראלי – החרדי והחילוני – המצוי?

הבורות צועקת מהעיתונות

אדם ברוך נולד בשנת תש"ה [1945] לאביו אשר רוזנבלום, משפטן בעל שם ששימש כמנכ"ל משרד הפנים בשנות החמשים מטעם תנועת המזרחי. אדם ברוך עצמו למד במדרשיית נועם שבפרדס חנה. אולם לאדם ברוך היה גם צד 'חרדי' אסטרטגי: סבו מצד אמו היה הרב יצחק יעקב ווכטפויגל רבה של שכונת מאה שערים ואב בית הדין לכל מקהלות האשכנזים.

ברוך רוזנבלום - הצעיר - הושפע מאד מאישיותו של סבו הדגול וכפי שהוא מספר: "מים יצקתי על ידיו ארבעה ימים בשבוע כשלמדתי משפטים בירושלים במחצית שנות הששים". [סדר יום עמוד 324].

בתחילת שנות השישים למד ברוך בישיבת חברון, מהמובילות שבישיבות הליטאיות. ברוך, מבין כי ראש ישיבה גדול הוא כבר לא יצא, כפי שהוא מספר בהומור עצמי אופייני: "היום לפני 38 שנה, מוצאי שמחת תורה. הריקוד שלנו עם ספרי התורה כבר משתלהב, והנה, תוך הריקוד, נגיעה בכתפי. הסתובבתי, ולפני אחד מראשי הישיבה. הוציא אותי מהמעגל ואמר לי: 'חביבי, בשביל מה שלמדת, כבר רקדת'" [שם, עמוד 110]. משם הוא פונה ללימודי משפטים, הופך למבקר אומנות, סופר, עיתונאי, ובהמשך לעורכם של העיתונים הגדולים במדינה.

אבל אדם ברוך לא הזניח את היהדות ובמשך שנים פרסם בטורו השבועי שאלות הלכתיות פרגמטיות כשהוא נשען על אוצר פוסקי ההלכה והשותי"ם המקובלים ביותר בלי לשנות או לבצע רפורמות פופולריות. בספריו הוא הצליח גם להפוך טקסטים מסובכים של שו"תים כמו יביע אומר של הרב עובדיה יוסף, או מנחת יצחק של הרב יצחק יעקב וייס זצ"ל (גאב"ד העדה החרדית), לנגישים וקריאים ליהודי הפשוט. היהדות מצידה 'גמלה' לו, וספריו כאמור הפכו לרבי מכר וגורמים שונים מכל גווני הציבור פנו אליו בבקשות של הרצאות ונקיטת עמדת ההלכה כבר סמכא בענינים העומדים על סדר היום.

כיום, שלוש שנים אחרי מותו, כשהנרטיב התקשורתי ישראלי נעשה כל-כך שטוח, והבורות היהודית כמעט צועקת מכל טקסט עיתונאי חסרונו של ברוך גדול מאי פעם.

לסיום, הנה קטע מדבריו של אדם ברוך עצמו, טקסט, שלגמרי רלוונטי, כך נדמה, לימנו אנו: "הנה מכסה התשובה את ישראל כמים לים מכסים. אחדים מספרים שפשוט נעשה להם טוב, והם עצמם נעשים טובים, כזמר..., יש מי שהענין הזה פשוט 'מסדר לו את החיים' ולשחקן... נעשה כבוד בן אייטם מיוחד ב"יומן השבוע" של ערוץ 1. וכולם בטלוויזיה.

"ואמנם ההלכה מעודדת חוזרים בתשובה אך מבקשת אותם שותקים, בראשית דרכם בתשובה. כמעט אילמים. לא מעידים בפומבי על מעלתם החדשה. לא משדלים את הבריות. לא טוענים בשם התורה. אלא מכונסים, שנים על שנים, בתיקון מידות ובלימוד. ודיבור טלוויזיוני בהול זה שלהם, בעניני אמונה ותורה, גם אם הוא אגבי וכמו מצטנע – אסור על פי ההלכה. כי דיבור זה, בשלב כה טרומי, הינו בהכרח שטחי, פגום, בור. וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה: 'בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענווים ביותר'. ואין עניו יושב בטלויזיה" [סדר יום עמוד 217].

עזבי שטויות

בעקבות טורי הקודם שהתפרסם כאן ב'חדרי חרדים' ובו קוננתי על האינדיפרנטיות החרדית כלפי ימי הזיכרון והעצמאות, פגשתי בבת לאחד הסמינרים המובילים, שקבלה במרירות באוזני: מדוע כתבת שכולנו אדישים ולא אכפתיים?

הנה, אצלנו בסמינר כשנישאה הצפירה ביום הזיכרון קמה אחת התלמידות ושאלה את המורה אם כדאי להגיד פרקי תהלים תחת ה'עמידה' העכו"מית.

"וכיצד הגיבה המורה"? התעניינתי.

"אה", ענתה הסמינריסטית במהירות, "היא אמרה: 'עזבי שטויות'".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!