ולביזיון מדינת ארץ ישראל וחסידיה • טור אישי

בין כך ובין כך, הצופה החרדי בטקס הדלקת המשואות המסורתי – יושב באי-נוחות.

סיבות לא חסרות: שירה ומחולות בימים בהם נהרגו 24,000 תלמידי רבי עקיבא, בעיות צניעות ומוטיבים אחרים הלקוחים מעולמות של גויים גמורים.

זהו טקס חילוני למהדרין, שלא ממש משתלב עם הערכים שקיבלנו ב'חיידר' ובישיבה.

אתה יושב וצובט את עצמך למראה המוטיבים המערביים שצוברים תאוצה בטקס מדי שנה בשנה – ותוהה: "הזו המדינה אליה פיללנו? האם לכך התכוון המשורר?".

כמעט והשלמנו עם מדינתנו החילונית, אלא שלצד זאת, מדי שנה ישנם רגעי נחמה השופכים בך אור ותקווה - לצד רגעי שפל.

ניסינו לספור כמה מהם.

רחמנות על מוישי

הרגע שבו ניגש הרב שמעון רוזנברג להדליק את המשואה – אמור היה להיות רגע השיא, רגע של קידוש שם שמים, בטקס המשמים, שחוזר על עצמו מדי שנה בשנה באותה צורה, מלבד הבדלים דקים.

אך רוזנברג בחר להפוך אותו לרגע השפל ביותר כאשר חרג מכללי הטקס ושינה מהטקסט שהציג בפני מפיקי הטקס.

"לכבוד הרבי מלך המשיח", אמר רוזנברג במהירות - כמו ילד קטן שמצליח לגנוב מיקרופון בחתונת אחיו ולזעוק לתוכו "קוראים לי דודי" – והוציא שם רע וסהרורי על רבבות חסידי חב"ד בארץ ובעולם.

מצד שני, עם יד על הלב, מי בכלל יכול לשפוט אדם שנמצא במצבו. אדם שנאלץ לזהות לפני שנתיים תמימות את גופותיהם של בתו וחתנו. אדם שבתעצומות נפש החליט לגדל את נכדו הצעיר.

ראוי היה להם, לרבני חב"ד, לחשוב פעמיים בטרם יצאו בפומבי נגד הדלקת המשואה. אפילו אם חששו מהדלקת המשואה, די היה להם לשגר אליו מכתב אישי – ולא לתת לדברים פומביות מעליבה
ופוגעת.

מי יודע, אולי דווקא בשל המכתב, בחר רוזנברג 'להכעיס' ולהרגיז את החסידים מעל במת הר הרצל.

כך או כך, ה'קורבן' האמיתי בפרשה הוא מוישי הולצברג הקטן שיחי', שעדיין אינו בר-דעת להביע את דעתו. אולי הוא מתבזה מכך שסבא שלו קורא לרבי מליובאוויטש זצ"ל - "המשיח שליט"א". אולי הוא מתבזה מעצם הדלקת המשואה.

רחמנות.

דור הולך ונעלם

אפשר להריח את ה'קומבינות' בבחירת מדליקי המשואה מדי שנה בשנה. תמיד יהיו שם מיליונרים לצד אנשים 'מקושרים' (ואחר-כך התקשורת תעסוק בקומבינות בעסקנות ובפוליטיקה החרדית). אבל נו, שוין. כבר התרגלנו.

מכנה משותף אחד 'מחבר' בין י"ג מדליקי המשואות (כולל יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין).

כולם בני הדור הקודם, דור שידע את תקופת השואה או לפחות את התקומה, דור שידע יהדות (או לפחות מסורתיות) מהי. אתה יכול לזהות בין המילים ניואנסים של דת ומסורת. רובי ריבלין יבחר תמיד להזכיר כי הוא צאצאו של ר' יהושע ריבלין, תלמידו של הגר"א שחלם על ירושלים והתפלל כל ימיו לנשק את אדמתה. האחרים רק יזכירו את שם הוריהם הי"ד, שנרצחו באושוויץ או שניצלו ממנה, ומעיניהם יבצבצו דמעות; המדליקים של ימינו מבינים שירושלים היא לא עוד בירה כתל-אביב וניו-יורק. ירושלים יהודית היא לא עניין של מה בכך.

קשה שלא לדמוע במחשבה על הטקסים שיתקיימו בעשורים הבאים, בהם צעירי הדור הנוכחי ידליקו את המשואות. דור חילוני שלא יודע מאיפה באנו, שלא מכיר את 'שמע ישראל' – שלא מבין ירושלים מהי.

אם היום אנו מרגישים באי נוחות - מה יהיה אז?

הנאום של הרצל

קברו של 'הוזה המדינה' הרצל, שעמד במרכז הטקס וזכה לאבן במתנה מיו"ר הכנסת בדרכו אל הבמה, העלה קבס ברגשות.

נקווה בשביל הרצל, שלא מל את ילדיו מתוך אידיאולוגיה, שכבר עבר את עשרות השנים הרעות בגיהינום.

לו יכול, ודאי שהיה זועק כי יש כאן ביזיון המת, ואנא מכם, תוציאו אותו מהטקס החגיגי.

"אפילו במותי, אתם סוחבים אותי בכוח לאירוע שפל שכזה", היה אומר ומתחנן: "תנו לי לישון בשקט על אדמת ירושלים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!