מי אשם באלימות נגד רופאים? / דעה

מדי כמה שבועות, עולה לכותרות אירוע כזה או אחר, של אלימות נגד גורמים במערכת הרפואית. אירועים אלו זוכים לטיפול התקשורת בסגנון הזה: המראיין מספר את פרטי האירוע, ומעלה לשידור את מי? את הרופא המותקף.

- שלום לך ד"ר כהן

- שלום וברכה!

- אז שוב אנחנו מדווחים על אלימות נגדכם הרופאים...

- אממ כן... לצערי הרב, המקרים האלו חוזרים ונשנים, וחייבים לעשות משהו כדי לעצור אותם!

- בוודאי, אין ספק. אלימות היא אלימות היא אלימות. אבל מה לדעתך ניתן לעשות, כדי למגר את התופעה?

- אין ספק שהמשטרה צריכה לנקוט ביד קשה, ולמצות את הדין עם התוקפים!
וכולי וכולי, והשיחה החד-צדדית הזו תימשך ותימשך. אבל תרשו לי רגע לשאול משהו את ד"ר כהן. שאלה כזו שלא שמעתי בשום כלי תקשורת: איך ייתכן ד"ר כהן, שאתה, זה שמטפל בחולה ודואג לרפא אותו ולהציל את חייו, כיצד זה ייתכן שתופעל אלימות נגדך, ע"י קרוב-משפחה של החולה המטופל? מישהו צריך להסביר את הדבר הזה.

ברור לי שאחד הטריגרים המביאים לאלימות הזו, הוא המצב הרגיש והמתוח בו נמצאים בני המשפחה. אבל עדיין, קשה מאוד להבין מדוע מופנית אלימות כזו נגד מי שדואג ומטפל ביקר לליבם. האם ייתכן, ד"ר כהן, שהתוקף הרגיש שאתה מזלזל בו או משדר לו עוינות או ניכור? האם יכול להיות שהעברת לו תחושה שלא מטריד אותך יתר על המידה מצבו של החולה?

וחוויתי אשפוז של קרובי-משפחה. ואני יודע בבירור ש'תשעים ותשע נקודה תשע תשע אחוז' מהמערכת, הם אנשים נפלאים ואכפתיים ודואגים. אבל אני יודע גם שיש כאלו שלא מתנהגים במידה הראויה לחולים ובני משפחותיהם. וחבל שהאחוז הקטן הזה, מוציא את דיבתם רעה של אנשים נפלאים ומסורים.

והתקשורת, אולי עושה את תפקידה בשמירה על מרקם חיים, ועל חברה ללא שמץ של אלימות. אבל מכאן ועד להתעלם מהמצוקה אותה חווים חולים ובני-משפחותיהם, זה מוגזם ומתסכל.

אז מה ניתן לעשות כדי לעצור את האלימות? אני מעריך שיחס טוב, אמיתי וכנה לחולים ולקרובים אליהם, יעשה את העבודה. אבל לא 'כאילו' יחס טוב - כזה שמתנגן נהדר בפרסומות ובתשדירים - אלא יחס אמיתי שגם יעבור לצד השני, בבחינת "דברים היוצאים מן הלב – נכנסים אל הלב".

שתי ידיים שמאליות?

ובתוך כל הבלאגן הזה של החופש, רוויתי גם קצת נחת. לפני כמה ימים נודע לי, שיש מישהו שחשב עליי, ועל עוד למעלה מעשרה אחוז מהאוכלוסייה, וקבע יום מיוחד בשנה עבור השמאליים. אלו האיטרי-יד-ימין. "יום השמאליים הבין-לאומי" נקרא היום הזה. אני התרגשתי. בעיקר מה"בין-לאומי".

האמת היא, שבמהלך היום-יום, אני לא מרגיש סבל מיוחד מהשמאליות שלי. אבל אם כבר קבעו לנו יום מיוחד, אז נתבכיין קצת:

השמאלי, סובל מכך שתעשיית הייצור בעולם מכינה חפצים כדי למכור אותם. ואם קרוב ל-90% מהאוכלוסייה היא ימנית – אז המוצרים יהיו מותאמים לימניים. למשל, עכבר המחשב, מעוצב עבור ימניים. כמו כן מספריים, בנויים באופן המתאים לימניים. כלי מטבח למיניהם מותאמים לימניים, אבל זה פחות רלוונטי לי.

ובאופן אישי, הכי הפריע לי במהלך החיים, זו לחיצת יד לשלום. בהיותי שמאלי, הושטתי באינסטינקטיביות את ידי השמאלית לשלום. וברור שאקט זה גרם לשמחה וצהלה אצל המבוגרים המחפשים להעיר לך בכל הזדמנות. "יד ימין, יד ימין", הם אמרו וציוו, ואני שומט את ידי השמאלית, ומחליפה בימנית. והסיטואציה הזו חזרה על עצמה שוב ושוב, עד שהרגלתי את עצמי ללחוץ יד לשלום בידי הימנית.

שמעתי גם, שבדורות הקודמים מעליי, היו מתייחסים ברצינות רבה לעניין הזה של שמאלי. כלומר, לא בדיוק השלימו עם העובדה הזאת, והיו מכריחים את השמאלי כבר מגיל ילדות, להשתמש ביד ימין. מעבר לנזק שייתכן שנגרם לו, כשלא נתנו לו לזרום עם הטבע שלו. מבחינתי, הנזק האמיתי שנגרם לו, זה שנבצר ממנו להשתתף בחגיגות "יום השמאליים הבינלאומי".

ישנם גם ידוענים שמאליים, כמו אלברט איינשטיין, אייזיק ניוטון, נפוליאון ובטהובן. וממש מיותר לקלקל את החגיגה ולהזכיר שאוסמה בן לאדן גם היה שמאלי.

ואם במפורסמים עסקינן, אז ראש ממשלתנו בנימין נתניהו, גם הוא שמאלי. לא שמאלני, שמאלי.

למחאות או מחמאות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!