עת לזיכרון ועצמאות ועת למחלוקת • טור אישי

האנקדוטה מספרת על יהודי שמצא את עצמו בגפו על אי בודד, וכשהבין כי עליו לבנות בית כנסת, החליט לבנות שני בתי כנסת.

אחרי שחולץ בשלום מהאי, נשאל מדוע בנה שני בתי כנסת.

השיב היהודי: "האחד בכדי להתפלל בו.והשני? כף רגלי לא תדרוך שם בחיים!"

כמאמר הקלישאה: אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. האנקדוטה הזאת בעצם זורקת אור על מצב האומה הישראלית. ההווי הישראלי רווי מחלוקות, כאלה שכל גדולי ישראל הורונו לברוח מהן כמו מאש, החל מהעניינים הכי זוטרים ועד לעניינים העומדים ברומו של עולם. בכלל הציבורים, ובפרט בציבור החרדי.

עם זאת, התקדשו ובאו עלינו ימי קונצנזוס, ימים שבהם אנחנו מניחים את כל המחלוקות בקרן הזווית, בבוידעם. ימי הקונצנזוס הללו הם השבוע הזה, בין יום השואה דרך יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ועד יום העצמאות. ימים בהם האביב הפורח והמתחדש מפנה את מקומו לשרב הים תיכוני, ימים שבהם זיפי אבלות מופיעים על הלחיים המיוזעות, ימים של תחילת 'זמן קיץ' בעולם הישיבות. ימי שיגרה אפורה וברוכה.

אבל הימים הללו, בחלק מסויים וציורי של ירושלים, הם ימי התרחשות.

בעיצומו של יום השואה, למשל, על כיכר השבת המיתולוגית.

הייתי שם, כשעשרות צלמים בהיכון וכשהציבור הרחב נעמד לצפירה, האחד לזכר ששת המיליונים והשני - כדי לא לגרום לחילול ה', יצא אספסוף חצוף ועז פנים לכיכר במחולות.

האחד מקפץ כמו תייש, השני מהלך על ארבע, השלישי מנופף לראווה בדגל אש"ף (ארגון שחרור פלסטין – דגלו של הטרוריסט רוצח היהודים עראפת שר"י) וכן הלאה.

כשהצפירה שמקפיאה לי את הלב מדי שנה נדמה, החלו האנשים הללו את החגיגה. דגל ישראל נשלף לפתע מכיסו של אחד הסהרוריים, ושניה לפני שחשדתי בו בפטריוטיזם, האיש החל מקרב את המצית כשחבריו שרים לו ברקע שירי הלל וקילוסין.

אחרי כמה ניסיונות ללא הצלחה, לפתע, הגיח בחור חסידי מאי שם, חטף להם את הדגל מהידיים באומץ יוצא דופן - וברח. הללו רדפו אחרי והחלו להלום בו מכות מחרידות כשעל הדרך הם מכסחים את כל מי שנקרא בדרכם הנלוזה.

לדגל שלום.

כולנו זוכרים ומכבדים

לפחות בימי הקונצנזוס, אני בוחר לשים את כל ההשקפות - יהיו אשר יהיו - בצד. ללא שום קשר לשום השקפה, שריפת דגל ישראל זו פעולה שמעבירה בי צמרמורת וחרדה קיומית, מהעובדה הפשוטה שבינתיים כל מי שעשה את זה הוא גם זה שממש רוצה לראות אותנו נספים בים. לא סתם במשרד של בן לאדן מופיעים שני דיוקנים: האחד של נאצר נשיא מצריים לשעבר, זה שהחל את מלחמת יום הכיפורים, והשני - היטלר ימ"ש.

מה הקשר בין האיסלאם הרדיקאלי של בן לאדן למפלגה הפאשיסטית של הרייך השלישי? ההצהרה של שריפת דגל ישראל. איראן, חמאס - אף אחד מהם לא ממש דוגל בדו קיום. כולם דוגלים בהשמדת יהודים. כולם שורפים את דגל ישראל. ולכן העובדה שזה קורה מתחת לאף, בכיכר השבת, מצמררת אותי. זו גם הסיבה של הבחור חסידי לחטוף להם את הדגל מהידיים. לא הייתי חושד בבחור זה כי הוא 'ציוני' נלהב. נדמה לי כי הוא פשוט הצטמרר מהסיטואציה - והחליט לעשות מעשה.

מסופר על הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שכששאלוהו תלמידיו לאיזה מקברי הצדיקים בצפון כדאי לנסוע, ענה להם: "מדוע תטריחו עד לצפון הרחוק כשיש קברי צדיקים ממש בקרבת המקום?". יש מי שאומר כי הוא התכוון לבית הקברות הצבאי בהר הרצל הסמוך.

אלו ימים שמאחדים את כולנו, שגורמים לנו להבין, להכנס לפרופורציות: שמאל או ימין, דת"לים וחרדים, כולנו מאוחדים. כולנו זוכרים ומכבדים, כל אחד בדרכו שלו, האחד, באמצעות המשניות שהוא לומד לעילוי נשמת החללים, והשני, תינוק שנשבה בעמידה בת דקותיים בצפירת יום הזיכרון. בל נשכח כי הוא בטוח שהוא עושה משהו מועיל. אם אנחנו חושבים שהוא טועה, הבה נסביר לו במאור פנים שיחזירו למוטב. אבל הכי חשוב: הבה נתאחד סביב ימי הקונצנזוס.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!