איך יהודייה מסוגלת להצדיק טרוריסט נתעב

תוך כדי שעוברות שעות הצום של היום העצוב הזה בתשעה באב, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על איך יכול להיות שאנחנו נמצאים כבר ב-2000 שנות גלות.

רק 70 שנה לקח לבית שני להיבנות אחרי חורבן בית ראשון, 70 שנה לעומת 2000 שנות גלות. בורא עולם סלח למי שחטאו בעבודה זרה, בניאוף ובגילוי אריות, אבל לא למי ששנא שנאת חינם וזאת למרות שלמד תורה ועסק בגמילות חסדים. המחשבה הזאת מעציבה אותי, שכן למרות הרצון להיות אופטימית וחיובית, אני לא רואה את הסוף.

אם שנאת חינם בין אדם לחברו, בין יהודי ליהודי היא עוון כל כך קשה, איך יזכה עם ישראל אי פעם לבנות שוב את בית המקדש, שכן היום השנאה כל כך גדולה ולא נראה כאילו היא הולכת להנמיך להבות בעתיד הקרוב, להיפך.

נכון, יש בינינו צדיקים גמורים, אנשי חסד מהמעלה הראשונה, שאני באמת ובתמים מאמינה שעל גבם ממשיכה ארץ ישראל להתקיים יום יום, אך עם זאת כמה אפשר להמשיך בציפייה לגאולה, בציפייה לבניית בית שלישי, כשאנחנו לא יכולים לפתור את המחלוקות הקטנות ביותר בינינו - שלא לדבר על הגדולות מביניהן.

כשאני רואה איך רק קצת לפני ערב תשעה באב, יו"ר מרצ זהבה גלאון קוראת לרמטכ״ל ולנשיא לא לחון את החייל אלאור אזריה, אבל את רב המרצחים ברגותי היא חושבת שאין טעם להשאיר יותר בכלא, אני שואלת את עצמי האם אנחנו בכלל ברי תיקון? נכון, לכל אחד יש את הזכות הבסיסית לדעתו הפוליטית ולדעתו בכלל - שמאל, ימין, מרכז, אבל בסופו של יום כולנו יהודים, כולנו בני אותו עם, אז איך זה יכול להיות שהשנאה בתוכנו כל כך יוקדת עבור אחינו, ומתי זה ייפסק?
האם זה יכול להיות שיהודי\ה בעם ישראל יצדיק טרוריסט נתעב שהתכוון לרצוח יהודים אחרים, וזאת על פני בן עמך שרק רצה להגן עליך בגופו ובנפשו, האם אי אפשר לשים רק לרגע את האינטרסים הזולים בצד למען אחדות בעם ישראל? כנראה שלא.

כשקראתי אתמול בערב את מגילת איכה, תפס אותי בחזקה פרק ה'. אי אפשר שלא להצטמרר מהמילים שחוברו (ככל הנראה לאחר חורבן ירושלים והגליית תושביה בידי נבוכדנצר השני מלך האימפריה הנאו-בבלית בשנת 586 לפנה"ס). המילים שנכתבו אז כל כך מהותיות אלינו היום, למציאות שלנו, להרגשה שלנו.

6 פסוקים המשיכו להדהד בראשי:
" זְכֹר יְהוָה מֶה-הָיָה לָנוּ, הביט (הַבִּיטָה) וּרְאֵה אֶת-חֶרְפָּתֵנוּ..."
" נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים..."
" עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, יָגַעְנוּ לא (וְלֹא) הוּנַח-לָנוּ..."
" עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ, פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם..."
" שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ, פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ..."
" עַל הַר-צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ-בוֹ..."

מה שמשמח ומעציב אותי בו זמנית זו הידיעה שרק אנחנו יכולים לשנות, רק אנחנו יכולים להשפיע על המציאות הזו. זה משמח אותי מכיוון שאני יודעת שיש מספיק אנשים טובים בעם ישראל שיכולים להמשיך ולהשפיע על החברה הישראלית - להפסיק עם שנאת החינם היום יומית הזו ולשנות כיוון אל עבר עתיד טוב יותר, אל עבר אחדות אמיתית בעם ישראל; אך במקביל אני נעצבת, מכיוון שאני יודעת שיש עוד כמות לא מועטה בכלל של אנשים ששנאת החינם טבועה בהם כל כך עמוק עד שספק גדול אם יוכלו או ירצו בכלל אי פעם להשתנות.

כמה שעות לפני סיום הצום והיום הקשה הזה, אני בוחרת להאמין בטוב. הוא שם למעלה אוהב אותנו ולכן אנחנו חייבים להאמין באהבה הזו ולהיתלות בה חזק עד היום המיוחל בוא נחזור לבית. לבית המקדש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!