נסיון הדגשה

"החייל הרים אותי גבוה מעל כתפיו וצעק אל אנשי הכפר הצמוד למחנה הריכוז בוכנוואלד: ראו נגד מי נלחמתם. זה היה האוייב שלכם. הילד הזה. זה, ועוד מליון וחצי ילדים שלא שרדו... אילו רק היתה מוכרזת ההצהרה על הקמת מדינת ישראל עשר שנים בלבד קודם לכן, מי יודע אם המספרים של הקרבנות לא היו משתנים לגמרי" [הרב ישראל מאיר לאו, טקס מצעד החיים תשע"א].


ימיה הממלכתיים של מדינת ישראל מתקרבים – תוגתו הקולקטיבית של יום הזיכרון, וחגיגיותו הלאומים של יום העצמאות - וברחוב החרדי נערכים לכוננות ספיגה, שכן שוב, כמו בכל שנה, יפציע כאילו במקרה ריטואל השאלות, העלבונות, התביעות והכאב המוכר: מדוע אינכם משתתפים עמנו בשמחת חג העצמאות שלנו, מדוע אתם בזים לום הזיכרון, מפני מה אתם נתפסים כאדישים כל כך לכאב ולשמחה שלנו.
אלא שהתשובה רפרטואר השאלות החשובות הללו היא פשוטה בחריפותה: לצעיר החרדי באמת לא אכפת. ימי הזיכרון והעצמאות לא קיימים בכרונולגיה ההיסטורית שלו. החרדים לא עומדים בצפירה, לא מפני שעמידת דום לזכר ההולכים שייכת ל'מנהגי גויים', הם לא עומדים בצפירה כי היום הזה לא מסמל עבורם דבר שכן ביום הזה צעירי החרדים גם לא אומרים משניות או מקיימים טקסים דתיים אחרים לזכר החללים. גם ביום ה' באייר אם, בכל זאת, עושה החרדי הצעיר 'מנגל' ביום העצמאות הוא לא חש חדווה, או 'שמחת חג' מיוחדת הוא בעיקר מנצל יום חופש שבאופן נדיר איננו אסור הלכתית, בהבערת אש.
והתמיהה הפורצת מתוך לב כואב היא למה? מה קרה לנו? איך ייתכן שרק מעט אנשים מבחינים שמשהו בקונספציה הזו לא לגמרי תקין?


+ב - 1987 ביקרתי בפולין... הוסעתי במכונית אל מחנה אושוויץ. מארחי הסבירו לי שמלאכת ההשמדה העיקרית שבה ניספו כשני מיליון יהודים לא נעשתה כאן... צעדתי לאורך מסילת הברזל מאושויץ אל בירקנאו הסמוכה. כאן נעצרו מידי יום ביומו רכבות משא ואלפי יהודים הורדו מהם והובלו במהירות אל תאי הגזים. לאחר זמן קצר לא נותר מהם אלא אפר. עד אותו יום שעמדתי שם בבירקנאו לא העליתי על דעתי כמה קטן ועלוב היה מקום זה. המקום היה כל כך קטן שבגיחה אחת של להק מפציצים אמריקני היה ניתן להפסיק את פעילותו של בית המטבחיים הזה. הדבר לא היה כרוך אפילו במאמץ מיוחד: בעלות הברית הפציצו מטרות שונות לא הרחק מן המחנה. לא היה צריך אלא פקודה אחת או הסטה קלה של הגה המטוס והטבח היה נפסק.
אבל פקודה זו לא ניתנה מעולם [בנימין נתניהו, מקום תחת השמש, עמוד 363].


כיצד הגיעו יהודי אירופה למצב של חוסר אונים כל כך? איך אירע שהעם היהודי לא הצליח להשפיע על מדינות העולם לעשות משהו, אפילו צעד קטן שיוכל להפסיק את הזוועה הזו? ומאידך כיצד לא יזמו האמריקנים –הגם שאינם ידועים באהבת ישראל גדולה- פעולת הצלה חיונית? הארכיונים שהתגלו לא מכבר באו"ם של יומני פושעי מלחמה נאציים מלמדים כי בעלות הברית ידעו היטיב מה מתרחש במחנות ההשמדה. בכל זאת הם לא עשו דבר.
על אף שלנו, כיהודים מאמינים, נהיר ובהיר כי 'הכל בידי שמים' אך אנו גם יודעים הקב"ה מנהל את העולם בדרך הטבע, ועלינו כבני אנוש לנסות וללמצא גם את הנסיבות המטריאלסטיות העומדים מאחרי הארועים, ולו בכדי שאלו לא ישנו.
לאחר שגלו היהודים מארצם ונתפזרו ברחבי העולם, נשללו מן היהודים בהדרגה התנאים הדרושים להגנה עצמית. בגרמניה למשל, נשללה מהם הזכות החשובה לשאת נשק להגנה עצמית. גם בארצות נוספות. הלך רוח זה יצר מצב נפשי סבוך- מי שנאסר עליו לחגור חרב ישכח עד מהרה כיצד משתמשים בה, ונכונותו הנפשית להתנגד להתקפות מכוונות עליו תתנוון ותלך. בהדרגה הפכו היהודים למיעוט הנזקק להגנת שליטי הארץ שכמובן לא ששו תמיד לתת אותה. היהודים בתנועה מעגלית אכזרית איבדו בכוחות עצמם את השליטה ואת הכח להגן על עצמם.
ניתן לומר למעשה, כי התוצאה האופרטיבית של הגלות היתה - מלבד ירידת קרנם של היהודים כאנשים גבורים, חזקים, בעיני העולם החיצוני הגויי – גם שפלות רוח של היהודים בעיני עצמם עד כי לא האמינו הם בעצמם כי מסוגלים הם לכך.
מסעי הצלב, גירוש יהודי ספרד, פרעות ת"ח ות"ט, הפוגרומים ברוסיה של המאה התשע עשרה ועד לשואת יהודי אירופה, ושתיקת העולם, הם פונקציה ישירה גם של שאלת החרות והכח היהודי. התחושה כי היהודי הוא אדם נרדף חלש שאפשר לשחק עמו בכל צורה, לרדוף אותו ודבר לא יקרה, לא הניעה את בעלות הברית ואת העולם כולו להתערב לטובתנו. האטיולוגיה הזו לארועים המזוויעים, היא כל כך אינטואיטיבית, בסיסית ופשוטה ואין היא עומדת בסתירה לשאלת היותו של אלוקים כמנהיג העולם.
רק שאת האקסיומה הזו כך נדמה שכחנו כולנו. יהודים רבים ובכללם אנחנו, צעירי החרדים, לא מכירים את הרגשת חוסר הביטחון הבסיסית המאפיינת יהודים רבים בתפוצות ובכללם גם כאלו החיים במדינות המבוססות וה'ידידותיות' ביותר. חמשים או ששים שנה הם כהרף עין בחייה של אומה אך כמוהם כנצח בחייהם של יחידים שהתרגלו לראות את עצמם מהלכים ברחובות עטויי גאווה על יהדותם, בבטחון וללא מורא. מעולם לא חשנו אנחנו היהודים החרדים והלא דתיים אי נוחות בעטיה של יהדותינו, או אורח חיינו. גם האברכים שבנו, מקיימים אורח חיים סביר במדינה הדואגת למילגה עבור כל אחד מהם, וגם הקיצונים שבינינו מירושלים ובני ברק מקבלים שירותי בריאות וימי אשפוז בבתי החולים ללא תמורה בסך כולל של עשרות אלפי שקלים, ללא כל הבדל בין מין, עדה, ורמת דת.
כיצד אפשר לגלות אדישות כה מובהקת לארוע כה מכונן בחיינו? היאך ניתן להיוותר שווי נפש אל מול המציאות הכה נעימה שהיתה לגמרי סוריאליסטית עד לפני ששים שנה בסך הכל.
האם אלו רק הרהורים ההולמים הוגה דעות 'דתי לאומי' כלומר 'מזרחניק' ציוני? נדמה שלא. בין אחי החרדים אנוכי יושב ובכנות אינני תופס כיצד אנו, החיים בשלווה בערינו הדתיות והיפות לא מבחינים בעובדה שהגלות האיומה ששיאה היתה הוצאת תכניותיו של היטלר הנאצי לפועל הסתיימה רק לפני פחות משבעים שנה? מהיכן נובעת שוויות הנפש, האינדיפרנטיות והאדישות שלא לומר הריחוק הזה?
נכון ש'מדינת הציונים' לא קמה על ידי שלומי אמוני ישראל כי אם על ידי דמויות חילוניות שביקשו לא פעם לעקור את הכל. נכונה גם העובדה כי במדינה שולט ממשל, משטר, ומשפט הזר לרוחה של תורת ישראל ובתקשורת ניתן למצא אישים רעים וחטאים שכל חפצם הוא רק לשרש ולעקור את יסודות העם היהודי, אך האם כל זה מוחק את הנס העצום, את תחושת הביטחון האישי, המנטלי, והרוחני לו זכינו בארץ הקודש?
אם נכיר בעובדות הללו, הכה טריוויאליות בעיני, נוכל אפילו לתארך את יום העצמאות ואת יום הזיכרון בימים משלנו השונים מקביעתם של ראשי המדינה החילונית. ייתכן גם, כי עצם החגיגה והציון השונה יבהירו כי אנו החרדים, מייצרים כאן פיצול דיכוטומי: עצב על כינונו והתנהלותו של ממשל וחוק הזר לרוח ישראל, אך שמחה אדירה ופורצת גבולות על היותנו אנשים חופשיים בארצנו ולאו דווקא במובן הפיסי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!