לא רוצה בית מלון • ימימה מסכמת פסח

יומני היקר.

זמן רב לא פתחתי אותך. זמן רב מדי, אבל אתה מבין, היה ערב פסח, ומי כמוך מכיר מהו ערב פסח בשבילי.

אם הימים הקודמים לפסח הם הימים הקשים ביותר שלי במהלך השנה, הפסח עצמו אולי קשה יותר. למעשה, יש כמה שלבים בעסק הזה ששמו פסח. השלב הראשון הוא שלב 'החדרים' ובו אני עוברת מדף-מדף, תריס-תריס, מזרן-מזרן. מנקה, מבריקה, מצחצחת. כמה זמן אורך שלב זה? ובכן, אפשר לומר כמה חודשים.

השלב הבא הוא שלב המטבח. בשלב הזה ערב פסח כבר הולך ומתקרב, הבית כמעט 'גמור'. הצרה היא שכאשר אני 'אוחזת' במטבח, מגיע שלב הסיוט של הילדים. אין איפה לאכול, אין מאיפה לקחת אוכל. זהו השלב שבו אני 'משליכה' אותם כלאחר כבוד אל חנות הפלאפל השכונתי, שם הם בולסים כדורים וטחינה עד שזה נמאס עליהם לפחות עד לשנה הבאה בזמן הזה.

השלב האחרון והמסוכן יותר הוא השלב שבו עדיין אוכלים את החמץ, אבל המטבח כבר מוכן לפסח. פה ושם אני אפילו מעמידה בו סירי בישול לחג, כל זאת כאשר משולחן ההול המאולתר מציצות אלי פרוסות לחם בשקית שקופה.

זהו השלב שבו הבית נמלא בקולות צעקותי "ילדים, מי יצא מההול עם פרורים על היד?!", "ילדים, מי נכנס למטבח מבלי לרחוץ היטב את הידיים?!", "ילדים, ילדים". אגב, אני לא לבד. למקהלה שלי מצטרפות כמעט כל השכנות. כמעט, כי יש מהן גם רגועות יותר.

אחת מהן היא שושי, מהקומה השלישית. לשושי יש תיאוריות מעניינות למדי בקשר לחג הפסח. לדעתה, הניקיון שלנו הוא בגדר השתדלות בלבד, ולא עלינו המלאכה לגמור, כלומר לגמור את הילדים. היא בהחלט לא חושבת שהצעקות והשאגות הן חלק מאותה השתדלות. ניקית? הברקת? אמרת לילדים להיזהר? לדעתה, בזה תם תפקידנו כאמהות. מעבר לזה, בשמים לא דורשים מאתנו.

"ומה תעשי אם אחרי שהברקת את כל הבית נכנס הילדון פנימה, גורר עמו בסולית נעלו שני פירורים וחצי שנדבקו אליו בחנות המכולת הסמוכה?! תקלפי לו את הסוליה?!" – היא שואלת אותי, בטעם רב. ולי, אף פעם אין תשובה לענות לה.

אבל, יומני היקר, האנחה הגדולה ביותר תתאים לחג הפסח עצמו. מבוקר עד לילה אני מוצאת את עצמי עומדת באותה פינת מטבח, מקלפת שוב ושוב את אותם תפוחי אדמה, דוחפת לסיר עוד ועוד חלקי עופות. לגיוון, קצת גזר, קצת סלק, אבל הרעיון חוזר על עצמו מידי יום ביומו במונוטוניות מעצבנת. פעם, כשהילדים היו קטנים, חלקם חי על מטרנה וחלקם על מנות לא גדולות במיוחד, עוד יכולנו לצאת לטיולים קצרים. כיום, כשגם הנשואים ממלאים את הבית ב"ה, מי יכול להשביע את רעבונם של כל הקיבות המקרקרות וגם למצוא לעצמו דקה להוציא את האף החוצה אל אוויר העולם?!

"זה נחמד, זה הנחת", אומרות לי השכנות, אומרות גם הדודות, אומרות גם האחיות. ואני, שיודעת שהן צודקת במאת האחוזים, לא מתווכחת. רק ממשיכה לחלום על לפחות יום אחד של חופש בעיצומו של חג הפסח. יום אחד שבו אשב לי על כסא נוח, ומישהו אחר יגיד לי ארוחה לתפארת. בינתיים, אף אחד לא הציע לי את זה.

על מה יש להיאנח?

וכך חלפו להם ימי הפסח, וסוף סוף הגיע מוצאי החג האחרון. ארבע שעות של עבודת פרך סילקו את כלי הפסח אל מקום הכבוד שלהם בו ינוחו על לשנה הבאה, כעת חיה, והשיבו את כלי החמץ אל ארונותינו. הקטנים יצאו למסע הציד אחר הלחמניות הטריות והריחניות, ובסביבות השעה 2 בלילה שבו מתנשמים ומתנשפים רק כדי לספר לנו ש"לא הצלחנו לחטוף" ולהשאיר אותנו לקלף לעצמנו כמה אגוזים, שאריות הפסח.

בדיוק באותה שעה נשמע צלצול הסלולארי שלי. מי יכול להתקשר בשעה כזו? – חשבתי לעצמי, ומיהרתי ללחוץ על הלחצן הירוק. הייתה זו רחל, חברתי. קולה היה מרוסק לגמרי. ניסיתי להישמע טבעית, שאלתי איך היה בבית המלון, אבל היא נאנחה בתגובה.

על מה יש לה להיאנח? חשבתי לעצמי. בכל אחד מימות החג קנאתי בה מחדש. רחל נפשה כל השבוע בבית מלון בצפון הארץ, שם קילפו עבורה את תפוחי האדמה והותירו אותה פנויה לנשום את אוויר העולם והכנרת הכחולה.

אז זהו, שמישהו טרח להרוס לה את הכול. משהגיעה לביתה עם יציאת המצרים של המזוודות ועם העייפות מהנסיעה המפרכת, במקום ליהנות מבית מאורגן וכלי חמץ שעדיין עומדים במקומם, היא מצאה מהפכת סדום ועמורה.

מתברר, כי גנבים החליטו להתנחל בביתה בחג ולהותיר לה לעשות פסח מהתחלה. היא הייתה כל כך עייפה, שלא המשיכה לתאר ולספר לי. סיכמנו להמשיך ולשוחח בבוקר המחרת, אבל עד לרגע זה היא עדיין לא התקשרה. מן הסתם, צנחה אל תוך עבודתה העיתונאית המפרכת ושכחה אותי מסוקרנת. מחר בבוקר, בע"ה, אתקשר אליה לשמוע את כל הפרטים.

מבטיחה לעדכן בפרק הבא, אבל כבר עכשיו אני יכולה לעדכן אתכם בתובנה אחת אליה הגעתי לאחר מחשבה מאומצת: לא מחליפה עם אף אחד את הפסח, טוב לי הפסח המפרך שלי בבית מאלף פסחים בבית מלון. הם לא רק מסתיימים לא פעם בהפיכת גנבים, אלא שהם גם גורמים לך לדלג על האושר שבלקלף במו ידייך את תפוחי האדמה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!