ידידיה מאיר זועק "שאבעס" ב'ידיעות' • מיוחד

פעם שאלו אותי באיזה סקר עיתונאי, על איזו מצווה מתוך כל התורה הייתי מוותר. עניתי שאני לא יודע, אבל אני יודע על איזו מצווה לא הייתי מוותר לעולם: שבת.

כלומר, גם אם הקדוש ברוך הוא בכבודו בעצמו היה נגלה אליי ואומר לי: "עזוב אותך, ידידיה, נשמה, אני מבטל את כל התורה שלי" הייתי אומר לו בחזרה: "אוקי, בורא עולם, רק דבר אחד אל תיקח ממני: שבת. אני רוצה להמשיך לשמור שבת. פליז".

מישהו חכם הגדיר פעם את השבת כ"ארמון בתוך הזמן".

בין השיחות הנכנסות לשיחות שלא נענו, בין האסמסים והמיילים, בין הדד-ליינים לכבישים המהירים – הפסקה. אתה לא מאחר לשום חוג של הילד, אשתך לא מחכה לך ברכב כבר רבע שעה (חצי שעה, לדבריה), אתה לא צריך להגיד לשום גורם ש"היו פקקים בדרך" ואף אחד לא שולח/ת לך נדנוד עכשיו.

ולכן, הרבה לפני שאני נדרש להסברים תיאולוגיים ולדיבורים של קדושה, ביום השביעי אני פועל נטו משיקולים אגואיסטיים. אני שומר שבת כי זה הכי כיף לי בעולם.

ופה, אני באמת לא מבין את אחיי שאינם שומרים מצוות (עדיין). מה נסגר איתכם? ברית מילה – זה כן. כולם עושים. מצות בפסח – בוודאי. צום ביום כיפור – כנ"ל. והשבת, מה יהא עליה? איך דווקא המתנה הכי יפה, הדובדבן שבתרי"ג, הפכה למשהו שהוא של דוסים בלבד? איך השבת של כל עם ישראל הפכה ל"שאבעס"?

הרי מי לא רוצה להיות יום אחד בשבוע עם עצמו, עם המשפחה, עם הילדים ועם הקהילה שלו? מי לא רוצה לעצור את המרוץ לטובת סעודות טובות, שירים, קצת דברי תורה ומנוחה? מי לא רוצה יום אחד כדי לאפס את כל המערכת, ולקבל כוח לששת ימי המעשה הבאים? מה, זה כזה כיף לעמוד בפקקים של שפיים וגעש? ללכת למסעדה או לקולנוע כמו בכל יום חול? הרי כבר נאמר במקורותינו: "מי אוהב את השבת? אני, אתה ואת. כל העולם כמעט. אז למה לא כל יום שבת?" (חנהל'ה ושמלת השבת, פרק ג', פסוק א').

אבל לפעמים נדמה לי שהסיפור הוא בכלל לא דתיים מול חילונים. הסיפור הוא אינספור ישראלים מסורתיים שנרמסים באמצע. אוהבי שבת שנאלצים לחלל אותה.

הנה כמה סיפורים עגומים לדוגמה: פעם, כשישבתי בבית קפה ברחוב סוקולוב ברמת השרון, ניגש אליי מלצר וסיפר שהמקום עומד להתחיל לפתוח את שעריו בשבתות, ולאבד את תעודת הכשרות, והוא מבקש שאדבר עם הבוס שלו, כי הוא לא רוצה לעשות משמרות בשבת. בשבת הוא אצל סבתא, בסעודה משפחתית, אפילו שמציעים לו 150% שכר בסופי שבוע. דיברתי עם הבוס, אבל זה לא עזר. הכסף ניצח את השבת. מה יכולתי לומר לו, חוץ מזה שאני מפסיק לאכול שם?

חודש אחר כך הגשתי תוכנית בערוץ המוזיקה, באולפן השקוף, ביום שישי בצהריים. "היי, דוס, חכה רגע. תחשוב עליי כשאתה עושה הערב קידוש," אמר לי אחד הצלמים בעצב, "כי אני אהיה פה, לצערי, גם הערב. מה לעשות, משמרת שבת. חייבים".

אני לא ממציא את הסיפורים האלה. גם לא את הסיפור על המאפרת שקיטרה באוזניי פעם על כך שהיא עובדת כל שבוע בפריים-טיים של יום שישי בערב.

"אני מבשלת לשבת ביום שישי בצהריים, ואז משאירה לבני המשפחה את הסעודה מוכנה, מדליקה נרות שבת ויוצאת למשמרת, לאפר את הטאלנטים", סיפרה לי. "אני לא דתייה כמוך, אבל אני מסורתית. הייתי שמחה לא לעבוד בשבת ולהיות עם המשפחה".

המאפרת, הצלם והמלצר האלה מזכירים לי יהודים מסכנים בגלות, ולא במדינת היהודים. חבל שאחרי אלפיים שנות גלות חזרנו לארץ ישראל כדי להקים מדינה שהולכת ומתנערת מהסמל הכי מקודש שלנו כבר דורי דורות. חבל שהטייקונים הקפיטליסטים ובעלי הממון רומסים לנו את הנשמה. צריך הרבה אומץ וכוח כדי לעמוד מול הבוס והמשכורת ולבחור בשבת, להעדיף את הערך על הרווח. אני מאחל לשלושת הגיבורים האלמוניים האלה, ולאלפי-אלפים כמותם, בהצלחה במאבק הזה.

ושבת שלום.

הטור התפרסם במוסף החג של ידיעות אחרונות

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!