לא תאמינו: יש לכם את הכח לעזור לילד להתגבר על הפחד

בכל דרך חדשה שבן אדם בוחר ללכת בה – הוא עובר ניסיונות. מדי תקופה יש איזה רגע שבו אדם נדרש לבחון את עצמו ולהבין כמה התקדם, או שחלילה חזר אחורה. איזון הוא תמיד שם המשחק. קיצוניות לטוב ולרע – אף פעם אינה מועילה ולהפך, יכולה להזיק.
כך גם באימון עם ילדים. הדבר אינו שונה כלל. והמפגש עליו אדבר היום הוא מפגש אמצע.
זהו המפגש השישי בסדרת מפגשי הטיפולים, בו כבר נוצר בדרך כלל אמון הדדי, ורואים את הכיוון לדרך ההמשך. בהרבה מקרים אפילו מסיימים נושא ספציפי שעליו התחלנו לעבוד ומתחילים נושא חדש להמשך האימון.

זה היה מפגש שלא ציפיתי לו. כלומר, ציפיתי למפגש עם הילד, אם כי לא דמיינתי שיעלה נושא כה טעון.

הוא הגיע עם מבט מושפל, דבר שלא אופייני לו כלל. שמחה, כשמו כן הוא, מלא שמחה בדרך קבע. אלא שהיום כבר ברגע הראשון הבנתי שיהיה ממש שונה. התחלתי כמו בכל אימון לשאול על השבוע שעבר עליו, ושמחה לא ממש מגיב לי. אני מנסה לשתף אותו בעצמי, ולהעלות נושאים שונים על מנת ליצור עניין, והוא לא ממש משתף פעולה.
בקור רוח ובהחלטה של יציאה להמתנה מתוך המצב שנוצר, פניתי להוציא דפים, צבעים, מכחולים ועוד כמה אמצעי עזר יצירתיים שהיו לי, והתחלתי פשוט לצייר. זמן קצר לאחר שהתחלתי, הוא כבר הצטרף בעצמו והחל לשרבט על הדף קווים שהפכו לציור.
אני נותן לו רגע זמן להבעת היצירתיות, מתבונן בציור שלו ומתחיל לשאול שאלות על הציור. כאן למעשה האימון.

שמחה הוא ילד שני במשפחה, שראו בו תמיד מובן מאליו. הוא תמיד עוזר, הוא ילד נוח, והוא הילד שתמיד אפשר לסמוך עליו. אלא שגם שמחה צריך לפעמים שיקשיבו לו,
והשבוע האחרון היה עבורו יותר מדי.

המשפחה עוברת דירה לעיר אחרת, ההורים עסוקים עם הפרטים הטכניים והכלכליים,
האחים הקטנים רק שמחים מכל ההמולה, האחות הגדולה בדיוק עולה לסמינר כך שבכל מקרה מחליפה חברות, ורק הוא מבין כולם, מתמודד עם פחד מהשינוי ולא ממש מוכן לעבור לכיתה אחרת. הוא מקובל בחברה וטוב לו, והוא אינו מבין, מדוע בכלל עוברים דירה ?

כאן בחדר, כפי שראיתי ושמעתי ממנו, הוא ממש שידר פחד אמיתי, עם רעידות בדיבור ואפילו סיפר לי שאינו מצליח לישון. כל היום שלו מלא פחדים מכל מני כיוונים.

עברנו לעשות סימולציה של כל הסיטואציה שהוא עומד בפניה.
הבית החדש.
השכנים.
החברים.
תלמוד התורה.
המורים.
וכל דבר שצפוי להיות במעבר חד שכזה.
ככל שנכנסנו לסיטואציה, שמחה החל להרפות. אולי אפילו נרגע מעט. הוא נזכר שהבית לא מפחיד אותו כי הוא כבר ראה אותו, והחדר שלו עומד להיות מעוצב בצורה מאוד יפה ואהובה עליו. הוא גם נזכר בכך שמכיר כמה ילדים בתלמוד תורה החדש - אז גם פה אין באמת סיבה לפחד, וכך הלאה.
כששמחה יצא מחדרי, הוא כבר היה עם חיוך על הפנים. שמחה חזר להיות בשמחה.

להורים היקרים שבבית:

אנו עסוקים בקשיים של החיים, ולפעמים שוכחים שהילד חווה קושי אחר לגמרי. פעמים רבות ניתן לפתור את הקושי שלו בקלות רבה. כל מה שאנו נדרשים הוא לתת תשומת לב.
לדוגמא: חלילה גירושין של ההורים, מחלה של הורים, ואפילו לא חייבים לחפש טרגדיות. גם שמחה משפחתית יכולה להביא ילד למצב של פחד ובלבול.

אנחנו ההורים צריכים בסך הכל להיות שם, להקשיב, פשוט לעצור ולהתבונן. הדרך הטובה ביותר היא לשקף לילד ולעשות סימולציה של המציאות החדשה – ממש כמו שקראתם כאן, כפי שעשינו באימון.
פתאום הילד ואפילו אנחנו, נראה שהמצב לא ממש מאיים כפי שהוא מצטייר בדמיון.

בהצלחה רבה
יצחק לוי, מטפל רגשי באמצעות אימון אישי
[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!