מיוחד: העיתונאי ששוחח עם אבני הכותל

אדם יושב על כיסא פלסטיק רעוע מול אבני הכותל. עיניו לא יכולות להשיג את תפיסת המרחב של הכותל כולו. הוא קרוב מדי. לפעמים, כדי לראות תמונה מלאה, צריכים להתרחק, לקחת כמה צעדים אחורה. אבל זו אותה קירבה שגורמת לו לפתוח את הלב שתמיד ננעל באלף מנעולים. עכשיו שיש כותל שמגן עליו הם משתברים אחד אחד בשקט, כאילו ירו בהם בדמעות עם משתיק-קול. והלב משוחח עם האבנים שהלילה הן גם משיבות. כי כבר אלפיים שנה, עוד לפני שהיה דפוס או מקלדת או עיפרון, כתבו בני האדם את מה שהם רואים ומרגישים שם - מול האבנים הדוממות. ואלפיים שנה לכולי עלמא זה יותר מדי.

כמה דקות לפני חצות, אנשים מתאספים. יש מהם קבועים, יש את אלו שבאים לפה כל ליל שישי, ויש גם את אלו שזה עתה רגלם דורכת כאן לראשונה. הם בכלל גרים בסידני שבאוסטרליה. "יש פה אוויר שממלא את הגוף בקדושה", הם אומרים.

אדם שואל את האורחים שבאו מאוסטרליה לשם מה הם כאן בארץ הקודש, והם תמהים ומשיבים לו בפרצוף קצת נדהם וקצת זועם: "יהודי צריך סיבה להגיע לארץ הקודש?! צריך לשאול מדוע אנחנו לא פה כל הזמן".

יש תחושה שכאן הכול נעצר. חוץ משערי הפלדה יש גם קו דמיוני אחד שנמתח בערך באותה נקודה שבה יושבים המאבטחים חמורי הסבר - והודף בכוח כבר אלפיים שנה את כל הבלי העולם, טרדותיו ועסקיו מלבוא אל הקודש.

העיניים משוטטות סביב. מניין חצות כבר החל. אלו אומרים 'נשמת', אלו זועקים פרקי תהילים, ובפינה דרומית, סמוך למחיצת עזרת הנשים עומדים יהודים לתפילת ערבית מאוחרת.

קול זעקה משתוקקת בדבקות סמוך לפתח המערה: "וכל ברך לך תכרע וכל קומה לפניך תשתחווה וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך". האברך עומד על רצפת האבן, רגלו השמאלית מקדימה את זו הימנית בטפח, והוא מניע את גופו אחת לפנים ואחת לאחור. אפשר לראות שאת היציבות הוא שואב בכל רגע מרגל אחרת. יש במראה החיצוני כדי להבין שבפנים הנפש בוערת, רוצה לבעוט החוצה ולהמריא גבוה.

כבר שעה אחרי חצות כאן בכותל. אדם יושב על כיסא פלסטיק, עיניו ממשיכות לשוטט סביב והאברך האלמוני ניצב באותה נקודה ופניו להבים. הוא כבר לא צועק עכשיו. ראשו מוטה לאחור\ כמעט נשען על גבו. עיניו נשואות למעלה. הוא לא מבקש לראות שם משהו. הן בכלל עצומות. זה הלב שמסיט לו את הראש לשם, "מתי יבנה המקדש טאטע" - לחישה שמתגלגלת אל מרגלות האבנים.

פתק ריק בשבת



המון אנשים באים לפה כל לילה. המון בני אדם. בשלג באים פחות. אבנים לא מרגישות בחום או בקור, אבל מרגישות את הלב של בני האדם שקר להם בשלג או סתם קר להם בלי סיבה חיצונית.

למדנו כבר לזהות, אדם יושב עכשיו על כיסא פלסטיק, נראה כמו עיתונאי או מישהו שרוצה לשרבט אחר כך כמה מילים על מה שקורה כאן. אלו חושבים את עצמם למוגנים במקלט עשוי קירות של מקלדת. אבל בדרך כלל גם אלו נשברים ואחרי כמה דקות נשטפים בזרם האנושי שדומע כאן.

אבנים מורגלות בבכיות, בדמעות ובניגונים מרגשים. אנחנו חלק ממבנה שעמד כאן לפני הרבה שנים, כבר ראינו הכול. את חיילותיו של הקיסר הרומי ואת ילדי בר המצווה הנרגשים שחזרו לכאן אחרי אלפי שנים. אנשים נוטים לזלזל בלב של אבן - והם טועים. כי לב של בשר מגדל שריון ועם הזמן הופך לאבן. אבל לב שמתחילת ברייתו - של אבן, תמיד מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה.

אנחנו מספיק גבוהות כדי לראות את ירושלים עד למרחוק. זו שלא נתחלקה לשבטים עד שבאו מגזרים ולחמו זה בזה. את הכול ראינו. ועם זאת, משבאים הללו אל הכותל, משאירים את היריבויות והמחלוקות מחוץ לקו דמיוני אחד שעובר בכניסה, ומגיעים לפה נקיים.
ובשעה שהרחבה ריקה, יוצאת יונה אחת מבין החרכים, מאיצה תעופה אל שמי מרום ונושאת סנגוריה על כלל ישראל: הבית שנחרב משנאת חינם, דין הוא שייבנה מרסיסי האחדות שמתחברים כאן יחד לכלי מחזיק ברכה.

אנשים בוכים פה למטה. אבנים חזקות מדי בשביל לבכות. אבל יש להן דרך משלהן להביע צער. מי שירצה יוכל להאזין לשקט ההפגנתי שאנחנו משמיעות. דממה כזו שבעולם מתוקן הייתה אמורה לזעזע את ארץ ישראל ת"ק על ת"ק פרסה. הנה, מרוב דמעות שזלגו משתיקת האבנים, גדל פה עשב, אזוב ועזובה.

בשבוע שעבר הגיע לכאן מישהו שראינו אותו מאז שיצא מביתו שבתל אביב. בדרך הוא עוד היה מה שאדם קורא - 'חילוני'. נסע על כביש 1 ושמע כל הדרך שירים שלא מתאימים לפה. לא בטוח שהוא בכלל שומר שבת, כי בטלפון הוא דיבר עם הילדה והם תכננו יחד טיול לשישי בלילה רח"ל. אבל ברגע שעצר את הרכב, או אולי זה היה מיד שנכנס אל בין החומות (אנחנו הלא זקנות ועייפות מלזכור כל פרט) הוציא כיפה קטנה מתא הכפפות, שם על ראשו וצעד לכאן בראש מורכן ובהרגשה של צניעות. כשהתקרב לאבנים, הוא בכה ותחב פתק ריק "השם, אתה יודע טוב מאוד מה עם ישראל צריך. אני לא צריך לכתוב לך". ויש עוד הרבה כמוהו בני אדם.

רבי מייל'ך והתלמידים



הגה"צ רבי אלימלך בידרמן עושה את דרכו בצעדים מהירים אל רחבת הכותל. כל כך ממהר שנראה כאילו הוא נמצא כאן באופן קבוע כדי לתפוס את הרגע שייבנה בית המקדש. לפעמים יוצא לצורך השעה אבל מיד שב במהירות, שלא לפספס את הרגע, ולראות שמא משהו כבר התרחש.

משיח טרם הופיע בהר הזיתים, ורבי מייל'ך מזדרז בהילוכו. סביבו עדת מעריצים, בוחנים את הילוכו, שומעים את דבריו על החורבן וצער השכינה. רבי מייל'ך יודע רגש ובכוחו להעלות את השומעים טפח מעל גבי הקרקע, אל הפסגות, היכן שהאבנים הקטנות.

בחזיונם הם מפליגים אל זמנים אחרים. זמנים שבהם כהן בעבודתו ולוי בדוכנו, וכאן ממש התחוללה הדרמה המופלאה בעולם. עשרה ניסים - ומעליהם נס אחד של כפרה. "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם... והביא את קורבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא".

אדם יושב ומתבונן בכותל כשעתיים אחר חצות הלילה. הקיר, משאת נפשו של העם היהודי, מסתיר מאחוריו את הר המוריה ושניהם יחד טובלים כעת במעיין החושך הסמיך. צינת הלילה של ירושלים מופיעה לעיתים גם בקיץ, וכאילו לא די לגוף שמצטמרר מהוד הקדושה העוטפת את הרחבה, חודר אליו גם הקור שהגיע לכאן מלווה בשכבת טל. הצינה, הטל והדמעות משמשין בערבוביא.

במרכז הרחבה מצויה בימה אחת שבד בלוי מכסה אך בקושי את שלדתה העירומה. אילו ביקשו פרנסי הכותל, היו בעלי ממון רבים קופצים על הזכות להוזיל מהונם ולפאר כל רהיט ברחבת הכותל. אך הדיסוננס - נורא ואיום. כשצלו של הכותל מרחף כאן בגלוי כמו שמים ביום בהיר, מי יהין לעטר את מרגלות האבנים הקפואות בגלימות של זהב. גזירה היא מלפניו ועד שלא ייבנה הבית, גם הכותל קורע בגדיו כדת וכדין.

רבי מייל'ך וקהל תלמידיו מתרכזים סביב הבימה המבוישת. ספרי תהילים נפתחים, זעקות שבר מפלחות את החלל, מנסות לדלג מעל הכותל ולהגיע אל ההר שלעת עתה איש לא יכול לבוא בשעריו. עיניו של רבי מייל'ך רטובות. אדם עומד עכשיו לידו, מתבונן בפניו האבלות. זר אילו היה נופל לכאן מפלנטה אחרת, היה סמוך ובטוח כי עתה התבשר האיש בעל המראה המיוסר על פטירת אחד משבעת קרוביו חלילה. גופו של רבי מייל'ך מצטנף אל תוך עצמו, מבקש להיעלם, חש שאין זה ראוי להימצא עלי אדמות שעה ששכינה מצווחת בגלות. אדם מבקש למצוא מחבוא מעיניהן החודרות של האבנים.

לילה של קינה



יהודים כאלה ישנם, שמגיעים לכאן מעת לעת, לוחשים תפילה מולנו וניכר בהם שהיו רוצים להתאדות. ונחנו מה? אבנים מן האדמה, והאדם שיש בו גם אדמה וגם רוח חיים נבחר להישאר ביום שבו בחר הבוחר לכלות חמתו בעצים ובאבנים.

אילו רק יכולנו לומר להם כי בזכותם עתיד הבית לשוב על מכונו, כי כל דמעה כזו מוסיפה נדבך לבניין ההולך ונבנה. ויודעות אנחנו, כי גדול יהיה הבית השלישי יותר מהראשון והשני גם יחד.

מהיום בו נחצבנו במעמקי מערת צדקיהו והובאנו לכאן על גבי מוטות של עץ שימשנו את אותם יהודים נאמנה. ומיום שעלה המוקד על הבית, שמרו הללו אמונים ודבקו בנו במסירות נפש.

תלמידי חכמים, פרושים, שומרי מסורת ופשוטי עמך בית ישראל מייחלים לבניין הבית במהרה. יש מהם שעסוקים כל השנה בהלכות מקדש וקודשיו ומשננים זבחים ומנחות, ויש שאינם יודעים במה דברים אמורים. יש שמצפים לביאת המשיח ויש שחוששים שמא יצטרכו אז להיפרד מהמרצדס החדשה. אלו כמו אלו נושאים תפילה, ובסתר ליבם כמהים ויודעים כי אותו יום שמחה תעלוז בלבבות ותשתפך במורדות ההר אל ירושלים כולה, תשטוף את אדמתה של ארץ ישראל בגשמי ברכה ותודיע קבל עם ועולם: הגיע זמן גאולתכם.

לפעמים רבי מייל'ך מגיע לכאן עם קהל אנשיו, כמו הלילה. ולפעמים קורה, שהוא מתגנב לכאן לבדו. לא, לא מתגנב. יהודי לא צריך להתגנב לכותל שלו. אבל כשהוא פה לבד, מה שאדם לא זכה לראות, סדר התפילה שונה. הוא יכול לעמוד כאן כמה שעות ברצף, אולי גם לילה שלם, והוא מקונן על החורבן.

כשצדיק מקונן על החורבן, אנחנו האבנים רבות מי תזכה לעמוד מולו. אל דאגה, אדם. כבר למדנו מההיסטוריה של המקום איך לפתור את הוויכוח. ברגע שפותח היהודי את פיו, עוד בטרם הגיעה הדמעה הראשונה לכדי רתיחה, אנחנו הופכות לאבן אחת גדולה שכולה כורה אוזן.

אוזניים לכותל. ואנחנו יודעות להקשיב. ומיום שחרב הבית לא זזה מכאן שכינה. וכל תיבה ותיבה משוגרת מיד תחת כנפיה. נגלה לך אדם, כי עד שייבנה בית המקדש במהרה, תפילה של איש מישראל היא הנחמה היחידה לשכינה המצוערת בגלותה.

ייסוריו של המקובל



איש יהודי יש בירושלים, אפוף סוד, לוחשים עליו שהוא מל"ו צדיקים נסתרים. אומרים שיותר ממה שיודע עליו העולם - הוא לא יודע. בין אם אלו דברי הלכה ובין אם מקורם באגדה, רבי יעקב עדס עומד במרחק מה מן הכותל, ירא לגשת אל האבנים, בסוד קדושים מי יעמוד.

כמנהגו, עומד הרב עדס על מרצפת אבן אחת במשך זמן רב. שאגותיו קורעות לב. הרב עדס אינו מצטער מצער השכינה - הוא סובל מצער השכינה. הוא עומד במרחק מן הכותל. אדם עומד מאחוריו - מרחק בטוח מהקדוש המקונן. הרב עדס מתפתל מייסורים, נראה שליבו לא עומד בטרגדיה שמתרחשת מולו עכשיו. לא לפני אלפיים שנה. עכשיו.

הרב עדס נטול סממנים חיצוניים. בגד דק לעורו. לא חלוקא דרבנן, אפילו לא חליפת בעלי בתים פשוטה. רק חולצה לבנה ספוגה בזיעה ודמעות המתאדות בלילות יחד עם מי הים אל השמיים. מחר - כך מקווה אדם - הן יורידו גשם של ישועה.

גופו נשאר כאן כמזכרת לדמות שהייתה פעם משולבת רוח וגשם, ועתה פרחה לה הנשמה ומשייטת בעולמות עליונים. אדם וכל מי שנמצא סביבו משתנקים. נשימה נעצרת. איש לא מעז לפצות פה. העיניים מוסטות אל עבר המחזה. סביבו מתאספים כמה עשרות נערים צעירים עטופים חולצות עם כיתוב באנגלית זרוקה וכיפת קרטון לבנה ומהודקת מכסה את ראשם.

גם עין בלתי מזויינת תוכל להכיר בחוסר הידידות שבין קרחת ראשם החילונית לכיפה שחנתה על ראשם באדום-לבן לא חוקי. ובכל זאת, איש כאן לא מפקח עליהם. תחנה הכיפה היכן שתרצה. כולם פה יהודים שניטל מהם הבית לפני אלפיים. הכיפה הלבנה והשחורה מתנועעות יחד, כמעט צמודות. בעליהן נוגעים כתף אל כתף במעגל שסביב הרב המקונן בבכי. כאן כולם יתומים.

הרב עדס נוטל כיסא מהפזורה שברחבה ומתיישב סמוך למחיצה הדרומית. גבו אל עזרת הנשים ופניו מאירות את הרחבה האבלה על חורבנה. הנערים והכיפות הלבנות מתיישבים בחצי גורן עגולה. מקיפים אותו ביראה. אלו שיושבים לשמאלו - הוא מכוון אותם להידחק פנימה לאמצע החצי-ירח. סודות גדולים יש כאן. מי יזכה לעמוד במחיצת שרפי מעלה.

הרב עדס מדבר במהירות. עיניו עצומות. הוא לא בוחן את הקהל שיושב מולו. הוא רואה ערך במילים היוצאות מפיו - ושישמע מי שישמע. זיכרונו מדהים. הוא שולף מאמרי חז"ל כלאחר יד ומצטט את לשון התנאים והאמוראים כמו גם את דבריהם של רבותינו המקובלים זי"ע. הרב עדס מזכיר גם את מראי המקומות לכל מימרא. טון דיבורו מתגבר. אחר כך עוד קצת. ואז הוא הופך ליללה אחת שמצלצלת כמו בפעמוני שריפה על עור התוף, חודרת את הבשר המגושם, מתגלגלת ברחבה ומנפצת כל דבר חולין שבסביבה עד הכותל הדרומי. ועד בכלל.

פעם היינו אבנים שלמות. ניתן להבחין כי קצוותינו נסדקו מקול המיית הלבבות המשתפכים. הרב עדס וצדיקים אחרים שומרים את משמרת הלילות באופן קבוע. בזכותם אף פעם לא נשארנו לבד.

לפעמים גשם שוטף את הרחבה של האדם. אנו נמצאים בפוזיציה שמאפשרת לנו להביט מלמעלה על השתקפותו של הירח המאיר מן המרצפות. מתי יבוא לכאן אדם לראות גם את הפשוטים, או אולי כדאי שתראה, אדם, את אלו שדעתם נטרפה עליהם ומסובלים בייסורי נפש. גם הם באים לכאן מדי פעם. אלא שאז אין לנו את הזכות ליטול את תפילותיהם. יש להן פרוטקציה. הן מדלגות מעלינו - היישר לשערי שמיים שמעולם לא ננעלו בפניהם.

יש אחד שבא לפה ביום שני וחמישי. פעם הוא גם היה אוסף כסף. כנראה לעצמו. אין לו את היכולת להתפרנס. כשהוא מגיע, הוא מיד מתיישב על האבן המסותתת שבקצה הרחבה, מוציא הברות עצובות ונוגות, ואנו מנועות מלגשת. שכינה מטפלת בעצמה במקרים כאלה.

יהודים רחמנים היו נענים לידו הפשוטה. זה היה נותן שקל ומסתלק, אחר היה מעניק מתת יד רחבה יותר ואחרים היו מלבינים לו שיניים. אלו כמו אלו, גזרו חתיכה ענקית מיריעת הגלות וצמצמו עוד יותר את התקופה הקשה.

ונשים צדקניות, כמו זו, רעייתו של רבי דוד וייסנשטרן. ורבי דוד עצמו - כבר ראית אותו אדם? אלו משכימים קום, מופיעים כאן כמה שעות לפני שיחלו בני אדם לברך את השחר העולה ומגישים להם תה חם וקפה מעורר נפש.

אם תמתין מספר דקות אדם, תוכל לראות אותם. הם מגיעים קרוב ממש לרחבה. הרכב שלהם גולש אל מאחורי השער ונצמד אל הקרוואן ההוא שממוקם בדיוק ממול. זה אמור לקרות ממש תיכף. רגע אחד של לפנות בוקר, שחוזר על עצמו כבר ח"י שנים. רגע שבו מפעל החסד של השעות הכי מוקדמות ביקום מתעורר לחיים.

קפה של חסד

"כבר שמונה עשרה שנה אני בתפקיד", אומר רבי דוד בחיוך לאדם שפלש לרגע אל קיטונו הצר. 3:45 ורבי דוד פורק מתא המטען של ה'סיינה' הלבנה שקיות חלב ("פעם הייתי מביא כמה שקיות בודדות. היום מדובר בלפחות ארבעים שקיות כל לילה"), שרוולי כוסות חד-פעמיות ("אלפי כוסות ביום") ומגשים עמוסים במיני מאפה ("הכול טרי. לא מאתמול. מהיום. צריך לכבד את המתפללים").

"פעם הגיע אליי גביר אחד. הוא בא להתפלל נץ בכותל והתרגש מהחסד שאנחנו עושים כאן וביקש לתרום לנו. לא הסכמתי. הוא ממש דחף לי מאות דולרים ליד. אבל אז עוד היה מדובר על סכומים נמוכים ולא רציתי לחלוק את הזכות שלי. היו עוד כאלה שרצו לתרום. אנשים מכירים בזכות העצומה של הכנסת אורחים במקום המקדש, רוצים להשתתף. היום אני באמת זקוק לזה, אבל בגלל שאז סירבתי - הם כבר לא מציעים", הוא מחייך.

הדלפק היוצא מקיר הקיטון אל עבר רחבת הכותל - נפתח. הרבנית מסדרת במהירות עשרות כוסות ובין רגע הן מתמלאות בנוזל חום מר וסמיך. יש גם תה. וגם שוקו. וגם פטל. מה שאדם יבקש.

אדם משוחח עם רבי דוד בין קיטונו לרחבת הכותל. רבי דוד מתרוצץ, נכנס ויוצא. מלאכה רבה עוד לפניו, אילו יקדיש זמן מיוחד לאדם שמבקש לשוחח אתו, לשונם של מתפללי הכותל תדבק לחיכם.

חיש קל הוא מחלץ שולחן מתקפל. מעמיד אותו בזווית שיוצרת מתחם מגודר. זהו מתחם הכנסת האורחים מעכשיו ועד לאחר התפילה. "בדרך כלל אנחנו פה משהו כמו ארבע שעות. תלוי אם זה בחורף או בקיץ. בחורץ כשהנץ מאוחר אז לפעמים אנחנו פה עד שמונה וחצי בבוקר. ותמיד נגיע באותה שעה, קצת לפני ארבע".

לא תמיד קל לו. לפעמים יש שלג וגם אז רבי דוד מתהפך מעל משכבו. בשעה 2:30 הוא כבר נחפז מביתו לטבילת שחרית ואחר אוסף את רעייתו בדרך אל המכולות. "בעל החנות משאיר לי מפתח, ואני מגיע ולוקח את החלב. בשבוע שעבר לא הגיע חלב והבן שלי היה צריך להתרוצץ בערב בין החנויות בעיר כדי לאסוף שקית אל שקית".

בימים אלו מציינים חמש שנים לפטירתו של הרב אלישיב. רבי דוד היה מתלמידיו והוא נזכר: "הרב אלישיב היה מגיע בחול המועד. איזו התרגשות הייתה כאן. כל פעם מחדש". אגב, התקופה היחידה בשנה שרבי דוד לא פותח את קיטונו למתפללי הכותל היא בימי חג הפסח.

בתוך הקיטון - חם. הבל המים הרותחים ממלא את חלל החדרון הצר ורבי דוד מדליק את המזגן עבור הרעיה העסוקה כל העת במזיגת כוסות נוספות שנחטפות בזו אחר זו מעל גבי הדלפק.

ומה באשר למחר? אומרים שהערבים כועסים, כי תמיד הם כועסים, ועכשיו מצאו סיבה. "בשבוע שעבר שמענו יריות מהר הבית, ישר רצתי לאוטו להביא את האפוד". רבי דוד מתנדב בזק"א בנוסף לכול. "אי אפשר לדעת מה יהיה בעוד כמה שעות כשיאיר היום. המצב רגיש".
"לא לעשן כאן", מורה רבי דוד לקבוצה של בחורים שהתקבצו לכאן אחרי משמר ארוך של ליל שישי. אלו נטלו כוס קפה, חתיכה אחת מקופסת הרוגלך הטריים ואחד מהם בחר דווקא בשוקו. "אני לא אוהב את העישון. אבל עזוב אותי. יש אנשים שממש סובלים מזה וכשמעשנים פה הם לא יכולים לגשת. אני צריך לדאוג גם להם".

רבי דוד דואג לאדם בכל רמ"ח איבריו. "מה תרצה לשתות?", הוא שואל אברך חסידי שנטפי-מקווה עדיין מזלפים מפאותיו. "קפה", משיב החסיד, ובטרם סיים להוציא הברת ה"א מגרונו, כבר אחזו כפות ידיו בכוס קרטון מלאה עד לגדותיה בקפה מהביל.

האירו פני המזרח



זו שעתנו היפה. אחרי לילה עמוס משמרות של תפילה, ועבודת השם מרובה, אנו תופסות אתנחתא ומשקיפות ביהודי של צורה הגומל חסד עם אחיו. זוכרות אנו את התקופה ששנאת חינם רבתה על הארץ, אכן היו ראויים שונאיהם של ישראל לגזירה שנגזרה, ואנו לקחנו אותה על עצמנו, עצים ואבנים תמורת אדם.

אבל רבי דוד בעל החסד כלום לא יהיה זכאי העולם לתיקון על ידו? ורבי מייל'ך המעורר את העם ברגש? והרב עדס שמקרב ישראל לאביהן שבשמיים ללא הבדל ומחיצה? ומה תענה שכינה ממקום גלותה על ישראל חביבין המתכנסים כאן, במקום המקודש להם ביותר, ללא מחלוקת, ואת מי המריבה שופכים בבורות וביבים שבחוץ. וכי אין זה מוכיח על הפנימיות של יהודי?

כבר ראינו עולם. וגם מלואו. כאן אנשים מתנהגים כמו שהם באמת רוצים להתנהג. כמו שהם באמת מרגישים. ואם כאן אין מחיצות, אז ריבונו של עולם למה אתה מחכה? עד מתי???

קולות המואזין נשמעים ברקיע. מוסלמים מאיימים להבעיר אש. תיכף ישטפו את רחובות ירושלים בשנאה והסתה. ובת קול יוצאת מהר הזיתים ומעפילה בקולה על הכול, והיקום כולו משתחווה בהכנעה.

אבנים ואדם מקשיבים. והיא אומרת: חזו חזו, בניי חביבי. חזו אדם וגם אדמה, קרב יום גאולתכם, יום ויבנה המקדש, יום ועיר ציון תמלא. הוא יאמר לצרותכם די. ואתם מה? אתם אל נא תפריעו.

פס דקיק של אור מאיר את השחר. מתפללי 'ותיקין' הקבועים לצד אלו המגיעים לעיתים רחוקות מתעטפים בטלית ומתעטרים בתפילין. אילו זכינו הייתה נשמעת כעת בהר שמעלינו השאלה הפותחת את סדר העבודה "האיר פני המזרח?" עכשיו שלא זכינו אנו משלמים פרים שפתינו, ובבת אחת פורצות להן בערבוביה לחלל האוויר קריאות של 'הודו' ו'ברוך שאמר'.

הכתבה פורסמה בשבוע שעבר במגזין 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!