ומה קרה בחיים עצמם בשבועיים של המגנומטרים

במבט ראשון נראה שהשבועיים האחרונים היו מפגן נדיר של הכישלון הדמוקרטי בהתגלמותו: תקרית שאפשר היה לבודד התפתחה במהירות באמצעות דינמיקה של פוליטיקה־לאומנות־תקשורת שמזינות זו את זו למשבר שעלול היה להידרדר במהירות, והביאה את הממשלה לעשות תפנית מוחלטת בעמדותיה "התקיפות" על "ריבונות" - רק כדי להחזיר אותנו בדיוק לנקודת ההתחלה. שבועיים של מגנומטרים, הכרזות, התלהמויות, מאות מאמרים, אלפי שעות אולפנים ופרשנויות חובקות עולם הסתיימו בלא כלום. הר הבית עדיין בידינו או לא בידינו - בדיוק כפי שהיה לפני שבועיים.

אבל ההסתכלות הזאת על אירועי המגנומטרים, כמו על חלק גדול מדינמיקות פוליטיות דומות הקשורות בעניינים הרי גורל, היסטוריים ומדיניים כמו ״הר הבית״, מתעלמת - אם לשאול את הביטוי החביב על ראש הממשלה - "מהחיים עצמם", כלומר ממה שקורה באותו זמן בעולם שמחוץ להר הבית, למגנומטרים ולענייני הביטחון, המדינה, השמאל והימין, שהם סלע קיומנו ותמצית מאבקנו הצודק, החשוב וההיסטורי.

ההיסטוריה של התפתחות המדע והמעבר ממונרכיות לדמוקרטיות שלובים זה בזה: במשטרים מונרכיים היה לדת, להדר, לטקסים, למסורת, לרוחניות ולשושלות משקל משמעותי בלגיטימציה לשלטון ולפעולותיו. במשטר דמוקרטי מקבל השלטון לגיטימציה למוסדותיו ולפעולותיו מתופעות מדעיות יותר, מהעובדות שבשטח, מרמת החיים, מאיכות החיים, מחופש ומשוויון ההזדמנויות של האזרחים.

רוב השליטים והממשלות יעדיפו את המודל הראשון: קשה מאוד למדוד הצלחות וכישלונות בנושאים רוחניים, דתיים, טקסיים, סימבולים והיסטוריים. קל יותר למדוד את ביצועי הממשלה הדמוקרטית באמצעות שיעור האבטלה, האינפלציה, יוקר המחיה, איכות שירותי הבריאות והחינוך, האי־שוויון והמוביליות החברתית.

הגם שהמשטר הדמוקרטי עדיף, אליבא דכולי עלמא, על פני המשטרים שהוא החליף - חלק לא מבוטל ממנו לוקה באותם כשלים שבהם לקה המשטרים שקדמו לו. גם הדמוקרטיה המודרנית משתמשת בטקסים ובהצגות שנועדו ליצור לגיטימציה לשלטון.

בלב הדמוקרטיה עומדים מוסדות התקשורת, חופש הביטוי ושוק הרעיונות הפתוח. דעת הקהל והתקשורת העצמאית הן שמאפשרות לאזרחים לגבש את דעתם על השלטון ועל מקבלי ההחלטות - והן אלה שמגבילות את כוח השלטון. לכן הממשלות ומוקדי הכוח עוסקים ללא הרף במניפולציה או בהשפעה על דעת הקהל, סדר היום, המידע והרעיונות - כדי לצמצם את הביקורת הציבורית ולשמר את שלטונם ואת המעמד הכלכלי והחברתי של הקבוצות הקשורות אליהם.

ההשפעה המצומצמת שיש לכל אזרח על תוצאות הבחירות ועל מדיניות הממשלה, ומנגד העלות הגדולה הכרוכה בהבנת פעולות הממשלה, גורמות לכך שרוב הבוחרים הם בורים רציונליים, הנשענים על מקורות מידע בודדים המתווכים להם את תמונת המציאות. בשעות הפנאי שלו, מותקף האזרח במסרים רבים מצד גורמים פוליטיים, קבוצות אינטרס ואינטרסים כלכליים.

מאז שהכלכלנים גילו לפני 130 שנה את נפלאות המתמטיקה, המודלים והעקומות, המדע של הקצאת המקורות במשק בצורה יעילה נקרא "כלכלה" - מה שלכאורה נותן לו מעמד של מדע מדויק. ייתכן שדווקא בעבר הרחוק יותר, לפני שנכבש בידי המתמטיקה והמספרים, היה לו שם מתאים יותר: ״כלכלה פוליטית״. רוב מי שהתעניין ולמד כלכלה הכיר בכך שהפוליטיקה והכלכלה שלובות כמעט תמיד זו בזו. בכל השווקים, גם אלה שקרויים חופשיים, יש כללי משחק וחוקים ברורים ובולטים, או סמויים יותר - ואותם לא קובעים כוחות השוק, אלא הפוליטיקאים.


מרגע שהכרנו בכך שברוב השווקים יש לצדה של היד הנעלמה יד נוספת, משמעותית לא פחות, לעתים כבדה ופעילה מאוד, שהיא ידה של הממשלה והמחוקקים הקובעים את כללי המשחק - ברור לנו שתוצאות המשחק, מי מרוויח ומי מפסיד, תלויות בפוליטיקה. זאת תושפע תמיד מהמאבקים בין קבוצות אינטרס מצד אחד ומההשפעה של דעת הקהל מצד שני.

ואם בפוליטיקה עסקינן, ברור שלסדר היום התקשורתי - באילו נושאים עוסקת התקשורת, באיזו אינטנסיביות היא עוסקת בהם וכיצד היא ממסגרת את הסוגיות שעליהן היא מדווחת - תהיה בדרך כלל השפעה ניכרת על הבחירות שיעשו הפוליטיקאים בבואם לקבוע את כללי המשחק בשווקים השונים ואת המרוויחים והמפסידים כתוצאה מכך. בהכללה אפשר לטעון שברוב המקרים, במקומות שבהם יהיה מיקוד תקשורתי ותשומת לב של הציבור, ייטו הפוליטיקאים להביא בחשבון את האינטרס של הציבור הרחב. במקומות חשוכים, שבהם השעניין התקשורתי אפסי, ייטו כללי המשחק לשרת את קבוצות האינטרס על חשבון האינטרס הציבורי.

וכך אנחנו חוזרים עכשיו לשבועיים האחרונים, שבהם סדר היום הציבורי, התקשורתי ואתו תשומת הלב של כולנו, נחטף בידי האירועים הדרמטיים בהר הבית. זה כמובן לא ייחודי ומפתיע. סדר היום הציבורי והתקשורתי בישראל נשלט רוב ימות השנה בידי עניינים דומים: אירן שוב מתקרבת לגרעין, הכרזה דרמטית באו״ם, ביקור היסטורי של טראמפ. אירועי השבועיים האחרונים לקחו את התופעה הזאת לאבסורד מסוים: מכניסים מגנומטרים, העולם סוער שבועיים, כל המדינה ממוקדת באירועים הדרמטיים, מוציאים מגנומטרים, והאירוע מסתיים.

מה קרה בשבועיים האלה? כרגיל, החיים עצמם. מאות מקבלי ההחלטות במגזר הציבורי, בממשלה, בכנסת, במוסדות הרגולטוריים, קיבלו אלפי החלטות מה לעשות ומה לא לעשות, מה לשנות ומה להשאיר על כנו. בתרגום לעברית: מי יקבלו וממי ייקחו, מי ישגשג ומי פחות.

הנה כמה סוגיות כלכליות שעלו כהרף עין על סדר היום הציבורי בשבועיים האחרונים, אבל מטבע הדבר זכו לתשומת לב אפסית לנוכח האירועים ההיסטוריים, המושכים, המדוברים והדרמטיים בהר הבית בשבועיים שבהם הכנסנו והוצאנו מגנומטרים.

1. נתונים שפורסמו השבוע על הפנסיות התקציביות במערכת הביטחון הראו שהקצבה החודשית הממוצעת של קצין בצה״ל שפרש ב-2016 היא 19 אלף שקל בחודש. כדי להבין אם זה הרבה או מעט, אפשר להוון את הסכום הזה על פני תוחלת החיים הממוצעת ולהציבו מול קרן הפנסיה או ביטוח המנהלים שלך, הקורא שאינו קצין בדימוס בצה״ל. החישוב פשוט למדי, והתוצאה היא שהשווי הכלכלי הנוכחי של חבילת פנסיה של קצין שפרש ב-2016 היא כ-8.5 מיליון שקל. אני מנחש שזה בערך פי חמישה מחבילת הפנסיה של הקורא החציוני של הטור הזה.

האם זה הגיוני? מתבקש? הם הרי נשארו הרבה שבתות ואכלו הרבה חול. או שמא זה גבוה להחריד, שלא לומר שערורייתי, נוכח העובדה ש-80% מהקצינים עסקו רוב הקריירה שלהם במקצועות אזרחיים? כל השאלות האלה לא נשאלו השבוע. הן הרי שוליות ביחס לשאלת הוכחת הריבונות הישראלית בהר הבית ואלפי שנות היסטוריה. מדובר במחויבות אקטוארית של כ–300 מיליארד שקל, שתבוא ממשלמי המסים הישראלים ומהשירותים החברתיים של כלל הציבור. מסוג העניינים שלעולם לא יציתו את המזרח התיכון כמו הר הבית.

בהיעדר תשומת לב תקשורתית, התוצאה תהיה ברורה: לשום פוליטיקאי לא יהיה כדאי להוביל שינוי אמיתי בסטטוס־קוו, הצבא ימשיך לאחז את עיני הציבור ויטען שהעביר את הקצינים לפנסיה צוברת (למעשה הוא החליף את הפנסיה התקציבית בפנסיה צוברת עם גישור, וזה דומה לפנסיה תקציבית). מערכת הביטחון היא קבוצת האינטרס המאורגנת והחזקה בישראל. בהיעדר התמקדות ציבורית מתמשכת בסוגיה, הציבור יישאר בור ופאסיבי.

2. אבריאל בר־יוסף, תא"ל במיל', בכיר לשעבר בחיל הים, יושב בחדר החקירות של להב 433 כבר שבועיים. הוא חשוד בקבלת שוחד. הכותרות מדברות רוב הזמן על הצוללות, אבל בר־יוסף לא רק איש הצוללות, הוא גם היה המשנה ליו"ר המועצה לביטחון לאומי ומועמדו של ראש הממשלה לכהן כיו"ר המועצה. אם לא היינו מכניסים ומוציאים מגנומטרים מהר הבית בשבועיים האחרונים ומכניסים ומוציאים שאר עזים לאומיות, לאומניות, דתיות, ימניות, שמאלניות, היסטוריות ומדיניות - ייתכן שיותר תשומת לב תקשורתית וציבורית היתה מופנית לכך שאם בית המשפט יקבע שבר־יוסף הוא נוכל וגנב, יהיה בכך להקרין לא רק על המועצה הלאומית לביטחון אלא על המהלך הרגולטורי הפוליטי הגדול ביותר של השנים האחרונות - מתווה הגז.

למי ששכח, ראש הממשלה דרס לפני כשנתיים את רשות ההגבלים העסקיים בדרכו להעביר את מתווה הגז באמצעות הבאת נימוקים ביטחוניים. באותה תקופה הבאנו כאן את עיקרי חוות הדעת של אותה מועצה לאומית לביטחון ("המתווה לכתישת הדמוקרטיה הישראלית", Markerweek, 4.9.15), וטענו שהיא נראית במקרה הטוב שרלטנית וחובבנית ובמקרה הגרוע תפורה על האינטרסים של המונופול. יו"ר המועצה באותו מועד היה יוסי כהן, שמונה לראש המוסד לאחר אישור מתווה הגז. המשנה ליו"ר המועצה יושב בשבועיים האחרונים, ימי המגנומטרים, בעיקר בחדר החקירות.

אם נבחן שוב את חוות הדעת המצחיקה שניפקו כהן ובר־יוסף כדי לקדם את מתווה הגז, נגלה שהיא שיווקה לנו את הרעיון שמתווה הגז יביא לקידום היחסים המדיניים בין ישראל למדינות ערב. באותו מועד הערנו שזאת טענה משונה כשהיא מגיעה מממשלת נתניהו. בשבוע שעבר, כאשר המזרח התיכון איים להתלקח, איש לא לא העלה על דעתו שהחסם בפני הסלמה הוא מתווה הגז שנתניהו העביר לפני שנתיים.

יש לקוות שחגיגת המגנומטרים והיעדרה של תשומת לב תקשורתית לא ימנעו מהחוקרים לנסות למצוא את החוטים המחברים בין הצוללות של תיסנקרופ לספינות החדשות של החברה, שאמורות לשמור על קידוחי הגז הימיים, לבין ועדת צמח שנענתה לדרישת טייקוני הגז לייצא חלק ניכר ממנו, לבין מתווה הגז שמעביר מיליארדים של רווחים מהציבור הרחב והמפוזר לקומץ חברות. בכולם היה מעורב בר־יוסף, שמקורב לשר האנרגיה יותר מעשור, היה חבר בוועדת צמח ושחקן במערכת שהחליטה שמשלמי המסים הישראלים יצטרכו לממן ספינות מיותרות ואבטחה מכספי ציבור לקידוחים של נובל אנרג'י ויצחק תשובה.

3. ח"כ איתן כבל אוהב תקשורת. סמוך למועד שבו הוא הגיש את הצעת החוק שלו להגבלת "ישראל היום", הוא זכה לכמות מוגברת של כתבות חיוביות ב"ידיעות אחרונות" - המוטב העיקרי מהצעת החוק של כבל. פרסום תמלילי השיחות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, שבהן עלה שמו של כבל, לא עשה טוב לתדמיתו של יו״ר ועדת הכלכלה. אבל הוא התעשת במהירות, החליט להשאיר מאחור את הפרשה הזאת, שבה הצטייר כמי ששירת גורם פוליטי־תקשורתי רב־עוצמה - מוזס, והתנפל בכל הכוח על ההזדמנות של ועדת החקירה הפרלמנטרית לאשראי לטייקונים. ביום רביעי התכנסה הוועדה בפעם הראשונה לדיון החשוב. כבל נחוש לרדת לעומק התהליכים, התרבות והנורמות שאיפשרו לבנק הפועלים ולבנק לאומי לתת בעשור האחרון מיליארדי שקלים לאליעזר פישמן, לנוחי דנקנר ולדומיהם.

ואולם אלמלא השבועיים האחרונים - של המגנומטרים שנכנסנו להר הבית ויצאו ממנו כלעומת שבאו - יש סיכוי שהציבור היה מבחין שלפני שבוע חברה שרת המשפטים איילת שקד לשלושת הרגולטורים הבכירים בירושלים - משרד האוצר, רשות ניירות ערך ובנק ישראל - וחסמה את האפשרות שהוועדה של כבל תקבל שיניים, או ליתר דיוק עיניים. היא מנעה מהוועדה את הסמכות לדרוש ולקבל מסמכים מהבנקים ומבנק ישראל. בהיעדר נגישות לדו"חות הפנימיים של מחלקות האשראי בבנקים ומחלקת הפיקוח והבקרה בבנק ישראל על האשראי לטייקונים, יכולתה של הוועדה להבין את שורש הבעיות והכשלים בניהול, במשטר התאגידי, בתרבות, ביושרה ובנורמות בבנקים בעשור האחרון - אינה גדולה. אבל מי כמו כבל, שד תקשורתי, חיית עיתונות, מבין שמגנומטרים בהר הבית ינצחו בכל יום שאלות על גילוי מסמכים בוועדת הכלכלה.

4. הרשימה כמובן ממשיכה: בשבועיים של המגנומטרים לא שאלנו את עצמנו אם התחרות בין קופות החולים על רופאים משרתת את הרופאים או את החולים, ואם תחרות עזה בין קופות החולים על רופאים עם הרבה מטופלים היא דרך לתמרץ רופאים להצטיין או רק דרך לנפח את ההוצאה לבריאות בישראל בסגנון של ארה״ב ב–20 השנים האחרונות.

בשבועיים של המגנומטרים לא שאלנו את עצמנו לאן נעלמו היוזמות של שר האוצר למיסוי המשקיעים בשוק הנדל"ן, שם מחירי הדירות כיום גבוהים בכרבע מיליון שקל בממוצע מהמועד שבו כחלון נכנס למשרד האוצר; בשבועיים של המגנומטרים לא שאלנו את עצמנו מה קורה עם יישום הרפורמה במערכת הבנקאות.

בשבועיים של המגנומטרים לא שאלנו את עצמנו אם בעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ׳, באמת מחק הודעות מהטלפון שלו מפני שרצה "לפנות זיכרון" בסמארטפון, ו"מחק אפילו תמונות של הנכדים", או שבעצם שיבש הליכי חקירה. כן, גם האירוע הזה התרחש בשבועיים האחרונים, שבהם הכנסנו והוצאנו מגנומטרים כדי להוכיח לכל העולם ולעצמנו שהר הבית בידינו, ותוך כדי כך החלשנו, כהרגלנו, את המגנומטר החשוב של הדמוקרטיה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!