הרבנית חיבקה את הצעירה שנכנסה עם מכנסי ג'ינס לביתה // רוני תשובה-מרק

לפני יותר מאלפיים שנה, בימים ההם בזמן הזה, בית המקדש היה עדיין על תילו, החילול הנורא טרם היה והשריפה הגדולה שכילתה כמעט את הכל, טרם פרצה. אבל בימים האלה ממש, בזמננו אנו, רמת השרון שלי בוערת כולה משנאת אחים.

רמת השרון שלי של פעם, הירוקה והשלווה, עורערה עד היסוד. נראה כי הגרעין התורני שהגיע אלינו יותר מעשור טלטל חזק מדי וכואב מדי את הסטטוס קוו העדין, היפה והמיוחד שהיה פה עשרות שנים. פסיפס אנושי מרתק ונדיר של בני תורה מחד וחקלאים, אנשי עסקים ואנשי צבא מאידך. חילונים, מסורתיים, כיפות סרוגות וחרדים (חב"דניקים, ליטאים ובעלי תשובה) חיו פה בדו קיום יפה כל כך. דו קיום שעמלו עליו הן ראשי הערים לדורותיהם והן רבה הראשי האהוב כל כך – גדול הדור הגר"י אדלשטיין זצ"ל. גדול הדור שבאותה דבקות ממש, קיים את המצוות של בין אדם לחברו ובין אדם למקום. רב שאהבת ישראל שלו היתה שקולה לאהבתו לבורא.

בשנים המבורכות בהן הנהיג רוחנית את העיר לא היה צורך מעולם בהפגנות ובהתארגנויות מחאה. המילה הקשה כל כך 'הדתה' לא נשמעה בה מעולם. בעיר שנולדתי בה כחילונית מסורתית ובה בהמשך חזרתי בתשובה, היה מקום שווה לשתי הרוניות. ברמת השרון של פעם היה מקום לכולם. אבל עכשיו הכל שונה כל כך, עצוב כל כך וזר כל כך. הפגנות, עצרות, התארגנויות של קבוצות שונות ומגוונות כדי להחזיר את העיר לעברה המפואר. בדרך נפגעים חפים מפשע מאלו ששנאת ההדתה גרמה להם לשנאת הדת כולה.

במוצאי שבת חזון, יצאתי מהבית לכיוון הפגנה שנערכה בכיכר העירייה. דיברתי שם מול כולם על הגעגוע לבית המאוחד שהיה לנו פעם. דיברתי וראיתי בעיני רוחי את הבית ההוא שבודאי אפילו קירותיו נקרעים מגעגועים לאדם המיוחד שגר שם עד לפני כמה חודשים - הרב שלי והאבא השני שלי.

נזכרתי איך בחודשים הראשונים להיכרותנו ישבתי שם בחדר בו נהג לשבת יחד עם הרבנית מינה זצ"ל. הרב היה מחוץ לבית. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. בחורה צעירה עם מכנסי ג'ינס, חולצה קצרה וסלקל עם תינוק עמדה בפתח. הרבנית יצאה מגידרה משמחה לראותה. מתברר שזו שכנה שילדה כמה שבועות קודם לכן, הרבנית שמעה מהבעל שהיתה לידה קשה ודאגה לה. השכנה התנצלה שלא באה קודם אבל לא הרגישה טוב. הן ישבו ופטפטו כמו שהרבנית נהגה לפטפט עם נכדותיה. מדי פעם העפתי מבט זהיר לדלת – מה אם הרב יכנס פתאום? שמעתי על רבנים אחרים שלא היו מוכנים לראות נשים לא צנועות, כל שכן בביתם. אבל הרבנית היתה שלווה לחלוטין.

לקראת סיום הפגישה כשהתינוק הראה סימני רעב הן נפרדו. הרבנית הביעה צער שהרב לא היה בבית לברך את היולדת והתינוק. "אולי אני אתקשר כשהרב יחזור ותבואו שוב? אבל איך תבואי ככה?" לרגע עצרתי את נשימתי אבל אז היא המשיכה "אסור לך לסחוב דברים כבדים. אני לא רוצה שתסחבי לבד את הסלקל עוד פעם. יש לך עגלה? את יודעת אין דבר כזה להיזהר יותר מדי אחרי לידה....".

עם הזמן למדתי שזו היתה פגישה שיגרתית בבית של מי שכל כך אהב את כולם, מי שרצה שכולם ירגישו נוח בעירו, ללא קשר לזיקתם הדתית. אבל הימים היקרים האלו נגנזו במרומים. נראה שבהיעדרו הכל התהפך לרעה. הגעגועים אליו מתמזגים עם הגעגועים למה שהיה בעיר שלי פעם.
עוד זמן קצר יגיע תשעה באב – יום החורבן. קשה שלא לתהות אם נותר עוד מה להחריב ברמת השרון שלי היקרה, הטובה והאהובה? אולי ירדנו כל כך נמוך שמפה אפשר רק להיבנות?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!