אחרי קטיף, הצעה לגפני: חיבור דתי-חרדי • דעה

האמירה של גפני בכנס גוש קטיף היא ההזדמנות למצוא את המאחד והמחבר בין הציבורים דורשי ה'. אז לאיזה גפני אנחנו צריכים להאמין: גפני בועידת הארץ או לזה בועידת גוש קטיף? לגפני של "אני נוטה לשמאל" או לגפני של "בועידת השמאל אין תפילת מנחה"?

האמת היא שקשה להכיל את דמותו של גפני, אחד הח"כים הוותיקים והמוערכים במשכן הכנסת בעשורים האחרונים. מצד אחד אדם אמוציונלי עם פתיל קצר, שיכול לומר בכל רגע נתון דבר שיתחרט עליו שתי דקות לאחר מכן, הוא גרם לאנשי הימין לא פעם לדפיקות לב. מאידך איש ציבור מבריק וצנוע שמתספק במעט ונוהג בצניעות (חי בדירת שלושה חדרים וטס פעם אחת בחייו לחו"ל לשמחה משפחתית) בחייו האישיים, כאילו לא היה אחד המנהיגים הבולטים של הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים.

לכאורה החיבור בין גפני לציונות הדתית רחוק כמזרח ומערב, ואמירותיו נגד הציונות הדתית במהלך השנים לא ממש הועילו ליצירת הקשר והחיבור הזה. אלא שדווקא מניתוח האישיות של גפני ועיון בתוכה ניתן לזהות את הפוטנציאל של החיבור בין הצדדים.

בבחינה מעמיקה יותר של האיש, כפי שסיפר בועידת קטיף, עולה תמונה של מישהו שמבין כי יסודות וערכי היהדות המשותפים לשני הציבורים הם סלע קיומנו אשר הופכים את החיבור של הציבור הדתי לאומי והחרדי - להכרחי.

נכון, בועידת הארץ גפני רצה לדבר לקהל שמעולם לא ראה חרדי במציאות, אבל בסוף גם הוא ידע לחדד את הבידול המרכזי כמו שהסביר בועידת קטיף, שבועידת הארץ לא מצא מניין לתפילת מנחה, זה בסיסו ויסודו של אדם מאמין.

גם גפני, מבין בסופו של דבר שהסוגיה שעם ישראל מתמודד איתה, לא נשענת רק על חלקים בארץ ישראל, אלא על ערכי משפחה ויהדות מול מודל של חיקוי לנצרות. עד כמה שסיפור תפילת המנחה נשמע קטנוני, הוא מחדד בדיוק את מה שפשוט וטריוויאלי עבורנו, לעומת מה שזר ומנוכר להם. זו בדיוק הסמליות של השותפות הערכית שאמורה להיות בין המגזרים.

החיבור האמוני-יהודי הוא החיבור החזק והמשמעותי ביותר שיש וזה החיבור שקיים בינינו.

אם מתבוננים קצת יותר במעשיו של גפני ניתן לראות שפספסנו שותף לדרך. בימים האחרונים לחם גפני יחד עם ראשי ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות, על בעיות שהתגלעו בתקנות של הישיבות, הם השיגו ניצחון לטובת המוסדות הציוניים הדתיים.

במקביל הצליח גפני להעביר השבוע בוועדת הכספים, 50 מיליון שקל נוספים למפוני גוש קטיף. לדבריו בכנס, "העברתי בחקיקה בין 600 ל-800 מיליון שקל. ההעברה של היום היתה בושה, המדינה עקרה אנשים ומשפחות ומוסדות, הדבר האלמנטרי כשאנחנו לא צפון קוריאה היה שנטפל".

גפני הוסיף וסיפר כי הרב אלישיב הורה לו להתנגד לתכנית הגירוש מגוש קטיף, ועל ההצבעה שלו נגד התכנית.

בסופו של דבר סדרי העדיפויות של גפני והציבור שלנו לא תמיד שווים, אבל העקרונות והערכים זהים רק בסדרי עדיפויות שונים. מה שבטוח הוא שעם השמאל והאחרים, החיבור שלו כמעט לא קיים, זו ההזדמנות שלנו להושיט לו יד, ולהרוויח חיבור אמיתי לדרך - עם שותפות ותמיכה הדדית של מנהיג חרדי.

הפוטנציאל של החיבור בין הציבור הדתי לציבור החרדי הוא לא פחות ממפץ במושגים של טובת היהדות.

רק להסתכל על הקדנציות השונות בממשלה בהם הציבור הדתי ישב ללא הציבור החרדי ולהיפך, ולהבין שהמפלגות הפכו לעיתים רבות, ללוביסטים קהילתיים במקום להיות לוביסטים של היהדות.
כל ח"כ דואג לקהילה שלו והיהדות ממתינה בצד, ליום שבו יסיימו להתעסק בסגירות הקטנות.
בדרך, דרכו הצדדים האחד על השני, כי חלק מהמלחמה זה לא רק להשיג לציבור שלך, אלא לוודא שזה יהיה על חשבון הציבור השני.

שיתוף פעולה כזה, שיתחיל מלמטה למעלה ולהיפך, יוסיף כבוד הדדי, הכרה בגדולי ישראל וברבנים האחד של השני ויהווה גשר בין הציבורים במקום מכשול.

כשיש רצון טוב ניתן להתגבר על גם על מכשולים קשים. רצון טוב מתחיל מכיבוד והבנת האחר.
שיתוף פעולה כזה יוביל בסופו של דבר גם את הפוליטיקאים למאבקים משותפים על ערכים יהודים ויחזק את היהדות מול החיצוניים שמנסים לפגוע.

יו"ר ועדת הכספים בהחלט יכול להיות השופר והגשר שיוביל אותו.

הכותב הוא מנכ"ל איגוד רבני הקהילות ובנו של הגאון רבי שמואל אליהו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!