הר הבית – שלי, שלנו, שלכם...? // מאי גולן מתביישת

כשאני חושבת על הר הבית אני עדיין משתדלת לחשוב עליו כמושג, מען סמל – משהו שהוא לא בהישג יד, למרות שלא כל כך עמוק בתוכי, אני יודעת שזה לא נכון.

בשנים האחרונות הבנתי למה אני מכריחה את עצמי לחשוב כך ולמה אני לא מתעמתת עם הפחד. המקום הזה, שאני כל כך מעריצה ומלאת יראת כבוד אליו, הוא לא לא שלי. כלומר, הוא שלי בתיאוריה כמו שדרום ת"א שלי, אבל בפועל הוא כבוש על ידי משהו רע ואפל. אמונה לא חסרה לי ואני לא מאלו שמדחיקים; אני הרי ידועה כמי שתהיה אחרונה שתתיימר להיות איזה סוג של "פוליטקלי קורקט" או מי שמחזיקה את דעותיה בשקט ובכל זאת, מה שצף היה כעס, כעס מסוג אחר, כזה שאני לא ממש מכירה; הכעס הזה שכנראה לי אישית לא פשוט להכיל ולאחרונה התחלתי להבין למה.

"הר הבית בידינו", משפט שחקוק גם בראשם של אלה שלא זוכרים מי אמר אותו ואפילו באיזה אירוע נאמר. הוא מושרש בנו כל כך עמוק, בכל ילד וילדה, בכל גבר ואישה. אך לא צריך להיות חכם במיוחד בכדי להבין שהר הבית - הוא הכול חוץ משלנו. אנחנו לא מחליטים מה יהיה שם, אנחנו לא באמת עוצרים את הבזיון שמתחולל שם, אסור ליהודים אפילו להתפלל שם, אז שלנו הוא בטח שלא. מה שכן שלנו זו הבושה, הרפיסות, החוסר המוחלט במנהיגות שלא משחקת בנדמה לי, אלא מפגינה ביטחון כלפי פנים וכלפי חוץ.

"זה חומר נפץ", "המקום הרגיש ביותר", "סכנה להתפרצות מהומות" – אלו הסיסמאות הדמגוגיות והפופוליסטיות שאנחנו שומעים כבר שנים על גבי שנים. אבל אם נהיה רק לרגע כנים עם עצמנו, נהיה חייבים לשאול, מי באמת הפך את הר הבית ל"חומר נפץ" בזמן שהיה יכול להפגין יציבות בלתי מתפשרת כלפי המקום הכה קדוש הזה לעם היהודי? אנחנו ורק אנחנו. במו ידינו הגבלנו לעצמנו את הזכות הבסיסית ביותר של העם היהודי – להתפלל במקומות הקדושים לנו.

כשהמואזין ברחבי הארץ נשמע 5 פעמים ביום בפול ווליום, אפילו ב- 4 לפנות בוקר, קוראים לזה ארגוני השמאל - חופש דת, אבל כשיהודי רוצה לומר "שמע ישראל" בהר הבית - זו פרובוקציה ועילה למעצר.

התביישתי כל כך כששמעתי שממשלת ישראל הורתה להוריד את המגנומטרים רק זמן כל כך קצר לאחר שהמדיניות של ראש הממשלה אמרה חד וחלק: שהיא תתן למשטרת ישראל להחליט, ולביטחון המקום להיות מעל הכל. התקפלנו, הובכנו, ובויישנו, אך מעל הכל, הובסנו בפעולה הכי בסיסית והכי חשובה: ריבונות יהודית בהר הבית. אך אם נודה על האמת, כל זה לא באמת מפתיע לנוכח ההתנהלות בשנים האחרונות בכל הנוגע לריבונות יהודית אמיתית בהר הבית, ריבונות שלא באמת קיימת.

אני אסיים עם מילים שכתבתי עוד בשנת 2014 לנוכח ההפקרות בהר הבית אז, מילים שמרגישות כל כך נכונות ומדוייקות גם לנוכח המצב היום, 3 שנים אחרי:

"אם זה לא היה כל כך עצוב זה באמת היה מצחיק, אבל זה לא מצחיק, זו אפילו טרגדיה שמתרחשת לנגד עינינו, אבל אף אחד לא מעוניין להתעסק איתה חוץ מאמיצי האמיצים, אלו שמקדישים את חייהם למען זכותם של אזרחי מדינת ישראל לא לחזות באישה יהודיה, אם לילדים, בהריון מתקדם, מושלכת בחוזקה ונעצרת על כך שעלתה להר הבית והעזה לומר תפילה אל השמיים. למען זכותם של עשרות נערים שנעצרו במשך השנה האחרונה על כך שרצו לרקוד ולשמוח בשמחת התורה, ליד המקום אותו גדלו להעריץ. למען הדור הבא של עם ישראל שלא יכיר במציאות הזו שבה אזרחים מוסלמים משליכים אבנים ובקבוקי תבערה מתוך הר הבית אל עבר יהודים מתפללים, חיילים ושוטרים. שלא יכירו במציאות בה הר הבית הופך לחמ"ל של טרור שבו כל מה שעושים זה לבזות ולהסית נגד העם היהודי, להטיף ולהעביר שטיפת מוחות קיצונית ומסוכנת.

שלא נכיר במציאות בה ילדי אזרחים מוסלמים ישחקו כדורגל בהר הבית, בזמן שילדי אזרחים יהודים בוכים מהעבר השני כשהם צופים בהוריהם נעצרים על רצונם לבוא לביתם. ביתם – הבית שלהם, זה מה שזה שהר הבית הוא עבורם, עבורנו, עבורי. הבית שלי".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!