התמודדות עם גיל ההתבגרות - חלק ב'

בפרק הקודם עסקנו בטווח השנים של גיל ההתבגרות ובמרד המתלווה אליהן. בפרק הנוכחי נביא כמה עצות למניעה- איך נוכל למנוע מהמרד לפרוץ, ולהתמודדות. איך נתמודד כאשר המרד כבר פרץ.
ראשית נקדים, כי מבחינה היסטורית, גיל ההתבגרות היא המצאה של המאה וחמישים השנים האחרונות עת העולם עבר מעולם חקלאי לזה התעשייתי. בעבר (עד סוף המאה ה19), הילד היה מצטרף לעזרת אביו בעבודה החקלאית והוא רק בן 8-9 שנים. לאחר שנים בודדות היה הילד-נער נישא לבת זוג והפך למגדל ילדים בעצמו. כאשר העולם הפך לתעשייתי, נדרשו יותר שנים ללמידה ע"מ להשתלב בעולם המבוגרים ולכן, מאז הכל התאחר והתרחב. הילדים לומדים בלימודי חובה פחות או יותר עד גיל 18 (לימודי התיכון להמונים הוא דבר די חדש בפרספקטיבה היסטורית), כאשר רובם ממשיכים לאח"מ ללימודים באוניברסיטאות ורק בשנות ה20 מקימים בתים משלהם.

זו הסיבה שהתיאורטיקן אריק אריסון (1902-1992) הגדיר את השנים האלו כזמן בו אנחנו עושים, מה שהוא קרא לזה, "מורטוריום חברתי". המונח הושאל מעולם הכלכלה (השמטת חובות) כאשר הכוונה היא שבשנות ההתבגרות אנחנו משמטים את החובות מהמתבגר, לא דורשים ממנו לכלכל את עצמו ולקחת אחריות מלאה על החיים שלו כי החברה מבינה את הצורך שלו לגבש את זהותו ונותנת לו את מרחב המחייה לצורך השלמת התהליך.

על הצורך בגיבוש הזהות דיברנו בפרק הקודם. חשוב רק לציין כי כאשר ישנו קושי בגיבוש הזהות נוצר משבר התפתחותי אשר עלול ללוות את הנער שנים ארוכות ולהשפיע מהותית על חייו הבוגרים.

אז איך נמנע מהילד למרוד ודווקא בערכים שהכי חשובים לנו?

קודם כל נבין ונפנים כי הילד, אם ירצה למרוד, הוא ימרוד במה שהכי חשוב לנו. מבחינתו זהו המרד הכי אפקטיבי שעושה את העבודה באופן הכי יעיל- ולרובנו הכי חשובים הם הערכים. חשוב לנו שהצאצאים שלנו יחיו עם אותם הערכים שאנחנו חיים איתם. המצוות הינן חלק אינטגרלי מערכינו ולכן חשוב לנו, וילדנו יודעים זאת בבירור, כי הם ימשיכו את המסורת והשושלת לדורות הבאים. מבחינתם אנחנו מייצגים יותר מכל את הערכים והמצוות. לאור כל זאת, אם נשכיל ליצור את 'אפקט ההתניה' בעניין הזה, נוכל לגרום להוצאת העוקץ מהדחף למרוד דווקא בנושא זה. נסביר:

את עקרון ההתניה של פבלוב רובנו מכירים; 'התניה קלאסית' נוסתה לראשונה על כלב. כאשר הקריבו את האוכל לכלב הוא החל לרייר ובהמשך, לפני שהניחו את האוכל, צלצלו בפעמון ולאח"מ הניחו את האוכל. בסופו של דבר, באופן רפלקסיבי הכלב החל לרייר כבר כאשר שמע את קול הפעמון וזאת טרם ראה או הריח את האוכל. הדבר הגדול שנלמד מכך הוא אפקט ההתניה, שלפיו, באופן רפלקסיבי אצל חיות ולא מודע אצל בני אדם, אנו מגיבים לגירויים גם אם איננו מבינים למה אנחנו מגיבים כך.

היות וכאמור, אנחנו מייצגים בעיניו של הנער את הערכים והמצוות, אזי ישנה חשיבות גדולה ליצירת התניה חיובית בקרב ילדינו בכל מה שקשור אלינו. אם אנחנו ההורים ניקח נקודות חוזק של המתבגר (קריאה, ספורט, חוש מוסיקלי וכדו') ונעודד אותו להשקיע בזה, או לכל הפחות נראה לו שאנחנו גאים בו בחוזקות האלו( לעיתים זה לא קל. הורים ששאיפתם היחידה הייתה שבנם יהיה לגדול בתורה נדרשים לגנוז את חלומם לטובת בריאות נפש בנם ולשדר לו מסר של "מבחינתנו אתה מוצלח כי אתה טוב בקראטה), או-אז סביר להניח כי הוא לא יחפש סיבות למרוד בנו דרך ערכינו. בל נשלה את עצמנו, הוא עדיין ירצה ויחפש דרכים לגיבוש זהותו העצמית וינסה לקיים את תהליך ההפרדות הטבעי שדיברנו עליו בפרק הקודם, אך הוא לא יחפש לעשות זאת דווקא בערכים הכי חשובים לנו כי מבחינה התנייתית, אנחנו (שזה כולל גם את הערכים שלנו) מעריכים אותו ומקנים לו תחושה של שייך ומקובל.

מה לעשות אם הוא כבר מורד?

בעניין הזה אין חכם כבעל הניסיון. הרב אורי זהר הי"ו מעיד על עצמו כי לא צלח בקלות את תקופת גידול ילדיו לתורה ומצוות. הוא כותב רבות על ההתמודדות בתקופה זאת כאשר המסר המרכזי הוא הצורך ב"אורך רוח". כאשר הילד כבר התחיל למרוד ולפרוק עול לא קשה לזהות את זה. הוא ילבש את הבגדים שהכי דוחים אותנו, הוא יסתפר באופן פרובוקטיבי ביותר וכו'. כאשר זה קורה, דבר ראשון ההורה צריך לקחת נשימה עמוקה ולהפנים כי "הדבר הזה הולך לקחת זמן!" כבר לא יספיק "זבנג וגמרנו".

בתהליך הזה, אותו עוברים גם ההורים וגם הנער, ההורים נדרשים לשדר לילד 'בני אתה'. לא משנה מה, אתה הבן שלנו, הבית שלנו זה הבית שלך. לא להפסיק לחבק את הילד. אין זה אומר חלילה שאנחנו מסכימים איתו על דרכיו ומעלליו אבל בהחלט נדע להפריד, ובעיקר לשדר לנער, כי אנחנו מפרידים בין הילד האהוב שלנו להתנהגויות שלו. בשלב מסוים אין צורך אפילו להזכיר לו כי אנחנו לא מרוצים מהתנהגותו כי הוא יודע את זה טוב מאוד. מה שהוא לא יודע באופן בטוח הוא האם אנחנו עדיין אוהבים אותו ואת זה אנחנו כן צריכים לומר לו שוב ושוב.

כאשר הנושא הזה עולה בשיחות ובסדנאות עם הורים, ניתן לראות ולהרגיש את התסכול והעצבות בעיני ההורים. הם אומרים: די, ויתרתי לו כבר על הכל, מה אני מבקש? רק שלא יכניס את הטינופת הזו מהרחוב הביתה! יש עוד ילדים בבית וזה עלול לדרדר גם אותם! ואכן, זו סוגיה מורכבת מאוד ובעת הצורך ישאל כל אחד את רבו אך יחד עם זאת, באופן כללי ניתן לומר כי כאשר אחד מבני הבית נופל למשכב בעקבות מחלה קשה ל"ע, 'מזניחים' מעט נושאים מסוימים ולעיתים אף את הניהול התקין של הבית למען אותו בן משפחה שסובל. למה לא נעשה זאת עבור אותה נשמה פצועה שכולה זועקת הצילו?! אותו ילד שבוחן אותנו במבחן קשה מאוד האם נאהב אותו למרות הכל?! או שאהבתנו תלויה בדבר?! נכון, זה לא פייר להעמיד אותנו ההורים במבחן כה אכזרי אבל נכנסנו לזה בלי ששאלו אותנו וכנראה שרצה המסובב שנתנסה בניסיון קשה כזה.

עידוד קטן ניתן לשאוב מהעובדה שניסיון החיים מראה כי ילדינו הם כמו קפיץ, בגיל ההתבגרות הם מושכים רחוק רחוק מאתנו, עושים כל מה שאנחנו לא אוהבים וטורחים לומר לנו כמה הם שונים מאיתנו ובסוף, כאשר הם הופכים להיות הורים בעצמם, הם נהפכים להיות ה'קופי' שלנו - לטוב ולרע.

בסופו של תהליך, אם מתנהלים נכון, לרוב יתקיימו אחת משתי האפשרויות; או שהילד יחזור ויהיה למה שציפינו ממנו, או שלכל הפחות יחזור להיות 'הילד שלנו' כאשר נצליח לקיים איתו תקשורת בריאה ונוציא אותו ממעגל המרד ההרסני שהיה שרוי בו.

יצחק יונה / יועץ חינוכי מוסמך / ומטפל קוגניטיבי התנהגותי (CBT) / דוא"ל: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!