נתניהו יצא חבול ומוכה // אבי בלום

שלוש שנים חלפו וכאילו כלום לא השתנה. קולות הנהי שמקדמים את הבאים במעלה הרחוב, הם אותם קולות. מראה ההמונים המתגודדים סביב אוהל האבלים, הוא אותו מראה נוגה, מרטיט לב. חובשי כיפות סרוגות ושחורות, לצד גלויי ראש וחובשי כומתות. שיירת מנחמים של נכבדי המדינה, שיודעים להציב גדרות אבטחה סביב עצמם, אך לא לגונן בשום שכל על בני עמם. העיר היא אותה עיר, הרחוב אותו רחוב, ואפילו הבניינים – צמודים זה לזה כמו אחים תאומים לצרה.

תמונות שלושת הנערים החטופים, מחייכים ושלווים, נותרו תלויות על הגדר של בית משפחת יפרח ברחוב רש"י באלעד בשלוש השנים שחלפו. לנגד עיני השכנים שעברו במקום מדי יום, ניצבה תזכורת תמידית לסבל ולאחדות באותה נשימה, לכאב הלב ולניצחון הרוח באותה תמונה. הייתי בבית משפחת יפרח באותם ימים ארוכים, בלתי נסבלים, של ציפייה מהולה בחרדה, של תקווה שהלכה ונמוגה - וכאילו דבר לא השתנה.

כששומעים את האם מספרת על רגעי האימה בהם מילטה את ילדיה מאחורי גבו של המחבל, נזכרים אינטואיטיבית באותן הקלטות מצמררות, בהן נשמעו אייל יפרח וחבריו הי"ד, זועקים לעזרה, כשקול המחבלים הארורים נשמע ברקע בצרימה. הדמעות הטריות נמהלות בזיכרונות הנושנים. האמירות המחזקות שלא מספקות מזור, הן אותן אמירות.

האצילות של בני הקהילה הדתית לאומית בעיר - מלאת הדר כיום כפי שהייתה אז, על אף התמעטות בני הקהילה המתגוררים בתוככי העיר החרדית. בימים שכאלה, המחלוקות הפוליטיות והפנים מגזריות בין ציבור המאמינים, מתגמדות ומתבטלות. האויב האכזר שקורא תיגר על עצם קיומנו הפיזי, כעם וכיחידים, לא מבדיל בין קו ירוק לאדום, בין כיפה סרוגה לשחורה, בין ראש גלוי למכוסה.

יו"ר הבית היהודי בעיר, שי נתן, משמש כיום כראש מטה לשכת סגן שר הביטחון, אלי בן דהן. ההשתלבות של בני הקהילה הדתית לאומית בעיר החרדית, הייתה אמורה להוות מודל לקירוב לבבות. ללא מחלוקות שהיו לכאורה כה צפויות, בהיעדר כמעט מוחלט של שנאת חינם בין הקהלים, עם נציגות חזקה שיודעת לספק מענה הולם לבני הקהילה.

אלא שמשהו בחיבור הזה נכשל – למרות ההצלחה. הנציגות המקומית עשתה את שלה, אך בני הקהילה שהתקשו להתערות בעיר שהלכה והתחרדה, נטשו בהדרגה. יש חרדים המתקשים להתגורר בסביבה חרדית טהורה, ועבור דתיים-לאומיים, הקושי חזק כנראה, פי כמה.

משפחת סלומון, כמו משפחות נוספות של בני הקהילה שהתגוררה בעיר כמעט מיום היווסדה, הוכיחה שאפשר להתגבר על הסטיגמות ולהתגורר בשכנות טובה וצמודה, לקבל זה את זה בסבר פנים יפות ולהתנחל בלבבות גם בתוך הקו הירוק.

בחמישי האחרון סיכמו ראש העירייה ישראל פרוש ושר השיכון יואב גלנט על חתימת הסכם גג לבניית 12,500 יחידות דיור, יוזמה שנחשפה בשורות אלה לפני שלושה חודשים והבשילה לכלל החלטה.

לא תהיה הנצחה יפה מכך אם האחדות שנראתה השבוע ברחובות העיר המתאבלת, לא תבוא לידי ביטוי רק בכבוד שחולקים כולם להולכים לעולמם, אלא גם בכבוד ההדדי שנוהגים זה בזה, התושבים המקומיים. אומנם אין מה להשוות בין מצוקת הדיור החרדית למצוקה הדתית לאומית – שזוכה למענה במסגרת ההתיישבות, אך התמהיל הזה, של שותפות חרדית – דתית לאומית במגורים משותפים, ראוי שיישמר. יהודים בני איש אחד אנחנו, אחים לצרה, שיכולים וצריכים ללמוד להתגורר בשכנות טובה.

השר לביטחון עצמי

אם המצלמות החכמות – יותר משרי הקבינט החכמולוגים, היו מסוגלות לתעד אירועים עתידיים ולהציג למשתתפי ישיבת הקבינט בשבוע שעבר, את הסרטון השנוי במחלוקת שצילם יו"ר זק"א משי זהב – סביר להניח שהמגנומטרים היו מוסרים מיידית, בתום הישיבה.

חמישה ימים של טרור רצחני חוצה קווים וגבולות, נדרשו לחכמי הקבינט כדי לקבל את אותה החלטה, במחיר הרבה יותר יקר, הן בחיי אדם והן בהרס כוח ההרתעה. נתניהו שנגרר למהלך וחשש להיחלץ ממנו כשמורא בנט מרחף על ראשו, הגיע לישיבת הקבינט בלילה שבין שני לשלישי, כשבידיו הבנות לכאורה עם הבית היהודי. מהמגעים המוקדמים עם החברים לקבינט, שהיו חשובים עבורו לא פחות מאשר המגעים עם השותפים מירדן, הוא הבין שההחלטה על הסרת המגנומטרים תתקבל פה אחד.

כשהגיעה הישיבה התברר ששרי הבית היהודי מצאו את הדרך לעקוף גם את המגנומטר האחרון שהוצב בפתח לשכת ראש-הממשלה. הם העמידו פנים נדהמות כשהתברר להם כי ההתקפלות לרוחב כל הגזרה, כוללת לא רק את הסרת שערי הבידוק, אלא גם את הסרת המצלמות. כל זה תוך מתן הסבר על התקנה עתידית של מצלמות חכמות ברחובות העיר העתיקה, שתתרחש אי שם באחרית הימין (אין צורך לתקן את השגיאה). בנט, שקד ואלקין ניצלו את הפרצה והצביעו נגד. נתניהו ושריו נאלצו להצביע בעד, בצער רב. מהערב הזה יצא נתניהו חבול ומוכה. הוא גם אכל את המגנומטרים המקולקלים, גם גורש מהר הבית ומעמאן, וגם שילם את המחיר בתוך המחנה הלאומי – כשהצטייר כזגזגן שמתכופף תחת לחץ, מול הגיבור הלאומי בנט, שלא מוכן להתקפל.

השר לביטחון פנים גלעד ארדן הסביר השבוע לכל מי שהיה שמוכן להאזין, וכאלה בתקשורת אין רבים, כי צה"ל והשב"כ - שהתרברבותם ערב פרוץ סבב האלימות הנוכחי נחשפה כאן בשבוע שעבר - לא התריעו ערב הצבת השערים מפני ההשלכות הקשות הצפויות. אלא שגם השר שנודע בזכות תחושת הביטחון המופרז שהוא משרה על סובביו - ולא ביטחון הפנים אלא ביטחון עצמי, מודה שבישיבת הקבינט האחרונה, ההתרעות הוצגו, האזהרות נשלפו, אך המסקנות המתבקשות, לא אומצו.

אי אפשר לדבר על מרחב התמרון בין ימין לימין קיצוני, בתוך מליאת הקבינט, בלי להידרש תחילה לפסקה שאמורה להיות מובנת מאליה ובכל זאת מהווה טקסט חובה. המרצחים שחצו את הגדרות ודקרו יהודים שחגגו בליל שבת התחדשות של חיים נוספים, לא זקוקים לתירוצים. גם המחבל שדקר את מאבטח שגרירות ישראל בירדן, לא זרק מידיו עלה של זית כדי לאחוז בסכין.

אין בכוחה של שום סיבה שבעולם לנקות את הדם הטרי שעל ידיהם ואת זה שנקרש במשך השנים. ובכל זאת, בשכונה שבא אנו חיים, תפקידנו הראשון הוא להימנע מלספק גירוי מיותר לחיות הטרף. להיזהר מלהצית את הנפץ, הטעון ממילא. התחושה במערכת הביטחון היא, שזה לא מה שנעשה בישיבות הקבינט, וזאת בלשון המעטה.

כשצה"ל והשב"כ הזהירו מפני התדרדרות, הם התכוונו בדיוק לאותן תמונות מזוויעות מליל שבת ולאירועים שהתרחשו מעבר לגבול בראשון בערב. אם המילים היו הופכות למוצגים – סביר להניח שהתוצאות בקבינט היו שונות מלכתחילה. אלא שביבי, בשעת מעשה, הביט לעברו של בנט שסינדל אותו מימין. מוכן ומזומן להסתער בעד השערים שביבי יפתח לרווחה. השיקולים שריחפו בחדר היו פוליטיים יותר מצבאיים. אישיים יותר ממדיניים.

יותר משנתניהו סולד וחושש מבנט, הוא זועם על ארדן. הזגזוגים של השר לביטחון פנים הפכו בקדנציה הנוכחית לדרך חיים. כך הוא קיבל את התפקיד, אחרי שסירב בתחילה והגיע נזוף פנים למליאה ביום ההשבעה. אחר כך באה סאגת מינוי המפכ"ל גל הירש, שמונה ללא בדיקה מקדמית נאותה. גם המינוי הנוכחי של אלשיך, לא מצטייר כהצלחה גדולה. לא שכחנו כמובן את גיבור אל חיראן, שכמעט והצית תבערה במגזר הבדואי, אחרי שקבע בנחרצות כי דורס השוטר שנהרג היה איש דאעש, רק בשל פיסת עיתון שנמצאה בין ההריסות. השערים המגנטיים שהוצבו בשליפה, תוך לילה, הם עוד חוליה מפוארת בשרשרת ההחלטות של השר הפזיז והמפזז.

על מציתי התבערה שעולים להר, נכתב כאן בשבוע שעבר – בשם הראשון לציון. יש שבועות שבהם גם עבור מי שמאמין בכוח הזרוע, המסקנה המתבקשת היא אחת ויחידה: אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו.

עד קץ הימין

בסופ"ש שלפני המראתו של שר האוצר לחו"ל – מצא עצמו משה כחלון עסוק בסוגיית פתרון מצוקת הדיור לחרדים, יותר מאשר בכל תקופת כהונתו. הפרסום הרשמי של משרד השיכון על החתימה הצפויה של הסכם גג לבניית 12,500 יחידות דיור בעיר אלעד, עבר דרך הצנרת של לשכת שר האוצר, שלא מותירה מרחב מחיה יתר על המידה, לאישים אחרים במפלגה. שר השיכון גלנט וראש העירייה פרוש, עמלו על היוזמה, אך הקרדיט, כמו במפלגתו של נתניהו, יישמר ליו"ר התנועה. על טעות אחת עם אבי גבאי, כחלון כבר שילם מחיר יקר. ככל שזה תלוי בו, בקדנציה הנוכחית זה לא יתרחש בשנית.

למרות הפרסומים הזרים שגובו במידע פנים, על פיטוריו הצפויים של שר השיכון, ההיררכיה בצמרת כולנו נשמרת. גם כאן, ייתכן ואת הקרדיט יש לזקוף ליו"ר הטרי של העבודה אבי גבאי. לכחלון אין אפשרות, להצטייר ציבורית כמי שטעה בכל בחירותיו והסתכסך עם כל בכיריו, ולכן, למרות הכעסים והמתחים, תישמר עד כמה שניתן מדיניות ההכלה, כלפי יואב גלנט (שבפרשת המגנומטרים, היה הראשון שזיהה והביע התנגדות מהרגע הראשון). אחרי שהובהר לכל הגורמים המעורבים שאת הסרט יגזור שר האוצר ולא אחר מלבדו, המריא כחלון אל על, לנסיעת עבודה בארצות-הברית.

לכחלון יש בהחלט סיבות מצוינות לחופשת מרגוע. אחרי שיצא בקיץ האחרון עם קמפיין 'נטו כחלון – נטו משפחה' הוא העריך בשבוע שעבר, כי הבחירות רחוקות מתמיד. את העניין שלו בהקדמת הבחירות הוא איבד עם בחירתו של גבאי. למרות שכחלון מיקם את עצמו בקדנציה הנוכחית כשומר הסף, הוא לא מתכוון לדחוק בנתניהו לעזוב את תפקידו כפי שברק ולבני האיצו באולמרט בשעתו. גם אם המשטרה תמליץ על הגשת כתב אישום, היועמ"ש יידרש לזמן את נתניהו לשימוע, שרק לאחריו יוחלט האם יוגש כתב אישום ובמידה וכן, האם יכלול בחובו האשמות חמורות בעבירת השוחד ולא רק בעבירת הסל של הפרת אמונים. כל זה, בתרחיש המהיר ביותר, עלול להיסחב עד לשלהי שנת 2018, מה שאומר כי הממשלה תמלא את ימיה, מעל לכל הציפיות המוקדמות של מתנגדיה.
יתר השותפים, כל אחד מסיבותיו השמורות עמו וידועות לכל, לא יאיצו בנתניהו. לא ליברמן שיעשה הכול כדי להיאחז בלשכתו בקריה. בוודאי שלא דרעי, גפני וליצמן, ואפילו לא בנט – שנהנה מכל רגע של כהונה תחת נתניהו רדוף החקירות והאשמות. משרד המשפטים בידיו ומיקומו מימין לשערי הר הבית, משרת את מטרותיו.

מושב הקיץ הלוהט שהסתיים השבוע מקנה לנתניהו עוד כמה חודשים של שקט קואליציוני עד למושב הבא. שותפיו האופוזיציונרים מבית, ובנט מראשם, מפחידים את נתניהו יותר מיריביו הרשמיים באופוזיציה – ומשבר הר הבית הוכיח זאת השבוע במלוא העוצמה. אך מעל הכול, מרתיע אותו העליהום שעובר היועץ המשפטי לממשלה. אלו לא רק ההפגנות שטורדות את מנוחתו מדי מוצ"ש במוצ"שו. לחגיגת הקריאות לקץ כהונתו של נתניהו הצטרף השבוע גם נשיא העליון לשעבר מאיר שמגר, מורו ורבו של אביחי מנדלבליט. נתניהו קרא, ושנתו נדדה.

בסביבתו של נתניהו יש מי שמדבר לאחרונה על 'מודל איווט'. הלחץ הציבורי יאלץ גם יועץ משפטי ידידותי כמו מנדלבליט להגיש כתב אישום, אך יהא זה כתב אישום רזה, יחסית לחדשות. מבוסס על אותם מתכוני-לייט שהרכיבו את חומרי כתב האישום שהגיש היועמ"ש הידידותי מכולם, יהודה וינשטיין, נגד אביגדור ליברמן.

איווט בשעתו, התפטר מכהונתו כשר חוץ והמשיך לכהן כיו"ר מפלגתו. כשמדובר בראש-ממשלה, יטען נתניהו כי כתב האישום הדליל יחסית, והשלכות התפטרותו על הרכב הממשלה כולה, מאפשרים לו להוסיף ולכהן, לרוץ לבחירות, לזכות ולהישאר בתפקיד עד תום כל הדורות. עד קץ הימין, כבר אמרנו?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!