"רק לשלוח חיבוק": רוני במכתב לאהרן הכהן

משנכנס אב ממעטים בשמחה. באמת איך אפשר לחשוב אפילו על שמחה כשכל כך הרבה דם נשפך סביבנו? אפילו כשדמם של הקדושים שנטבחו על לא עוול בכפם עדיין רותח בימים כל כך מיוחדים אלו, אנחנו לא מסוגלים להתאחד כולנו מול הנורא מכל ורק לרגע לדומם את שנאת החינם בינינו לבין עצמנו. רק לרגע אחד אנו לא מסוגלים לחבק את משפחת הקורבנות בלי לשלוף סכינים מילוליים זה כנגד זה.

אנחנו על סף מלחמה על הר הבית ואנחנו לא מסוגלים להתאחד כולנו מול האויב. יש מי שמרקד לפני האויב, יש מי ששכח שמי שמרחם על האכזרים סופו להתאכזר אל הרחמנים.

עוד כמה שעות לאבלות של תשעת הימים, עוד כמה שעות להילולה שלך, אהרון הכהן. אם רק יכולת לבוא באמת, להסתובב בינינו ולהשכין שלום, כמו אז במדבר.

הרבה עבודה קשה הייתה לך היום בינינו, אבל קשה עוד יותר יהיה להמשיך להסתדר בלעדיך. כל כך שכחנו ללמד זכות אחד על השני. נעשינו כל כך ציניים עד שאנחנו לא מסוגלים רק לתמוך בנפגעים, רק לאהוב, רק לשלוח חיבוק רוחני ארוך ומנחם, בלי להוסיף ובלי לגרוע. הוי אהרון הכהן, אנחנו כל כך זקוקים לך, היום יותר מתמיד.....

כשאני חושבת על ההילולה שלך, היום במיוחד, אני נזכרת בשיעור המיוחד על לימוד זכות שלמדתי מאחד מתלמידיך המובהקים – הגר"י אדלשטיין זצ"ל.

ישבתי מולו בוכייה ונסערת וסיפרתי על פגיעה בין חברות. לכאורה היה הרבה מה לדון לכף החובה. אבל אז הגר"י זצ"ל הפתיע בשאלה על מרים הנביאה – האם אהבה את משה? אחרי התשובה החיובית הוסיף והדגיש איך בזכותה נולד משה, איך במסירות נפש חיכתה על שפת היאור....

איך לא פחדה לבוא אל בת פרעה ולהציע לה מיילדת מן העבריות..... כל כך רצתה להצילו.... כמה צדיקה הייתה מרים שבזכותה קיבלנו מים במדבר. אך הנה, אפילו מרים הנביאה, הצדיקה, שכל כך אהבה את משה, חטאה נגדו על פי דרגתה בלשון הרע. "נו, אז אם מרים חטאה, איך בשר ודם, בת אנוש רגילה לא תחטא?"....הוא הוסיף ודיבר על הניצוץ של משה שקיים בכל אחד מאיתנו ואז שאל: "משה סלח לה והתפלל עליה, גם את תסלחי?".....

הגר"י זצ"ל לא הרפה ופתח איתי את החומש בפרשה המדוברת וקרא אותה איתי. כשהגענו ל"קל נא רפא נא לה" ביקש שאגיד זאת בקול רם. התלמיד המופלא הזה שלך ידע ללמד זכות בכל מצב, ידע להשכין שלום בין כל אדם לאדם באשר הוא אדם שנברא בצלם. התלמיד המופלא הזה שלך, נמצא איתך שם למעלה, כל כך רחוק מאיתנו. הוי אהרון הכהן, כמה אנו זקוקים לריבוי תלמידים שלך בינינו. אנחנו זקוקים להם כאן שיצילו אותנו מאש המלחמה, אש מלחמת האחים לא פחות ואפילו יותר מהאש והסכין של האויב.

העצוב מכל הוא שרק כשיבוא המשיח נוכל לראות אותך כמו פעם. אבל איך הוא יבוא עם כל מה שקורה מסביבנו? אולי אם נחליט להתאמץ במיוחד, לעילוי נשמת הקורבנות הקדושים והטהורים, לנסות להיות אנו פשוטי העם חלק מתלמידיך, אולי תהיה לנו תקנה? אולי אם מול הכאב הנורא, מול הסכנה האיומה על עיר הקודש, ננסה להרפות ולהתאחד אולי סוף סוף ייאמר לצרותינו די? אולי אז נזכה לראות אותך באמת לאחר תחיית המתים, נזכה לראות אותך מחכה לנו בבית המקדש ולשמוע אותך אומר לנו באהבה גדולה: "אני גאה בכם ילדים שלי.... אני גאה בכם מאוד.... עשיתם זאת סוף כל סוף".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!