כשכואב לנו הגרון אנחנו הולכים לרופא - וכשכואב לנו הלב?

מה בעצם ההבדל בין מחלה גופנית עם סימפטומים פיזיים, שמאובחנת ע"י רופא - לבין מחלה נפשית?

למה אם כואב לנו בגוף, אנחנו נלך לרופא, וניקח ללא עוררין את הטיפול שיתאים לנו הרופא, אבל כשזה מגיע להפרעות או מחלות נפש, ישנם רבים שמנסים להיות חזקים, להסתדר לבד ולהגיד 'אני אעבור את זה', זה "בושות" בשבילי ללכת למטפל רגשי, או במקרה הצורך לפסיכיאטר?

למה כשכואב לך הגרון אתה רץ לרופא משפחה שיבדוק אם יש לך דלקת בגרון, ואתה לא אומר לעצמך אני אסתדר לבד?

כי אתה יודע שיש דברים שאתה לא מבין בהם. רק בתחום הנפש, ישנם אנשים שסובלים במשך שנים רבות, וחושבים שהם יהיו הרופאים של עצמם.

כן! מותר ואף חובה לאדם לנסות לעזור לעצמו כשמדובר בבעיות רגשיות.

אם אתה רואה שאתה לא מצליח, פנה לעזרה מקצועית. פנה לאנשים שיכולים לעזור לך.

כן, גם אם יש לנו הצטננות, שיעול וחום אנחנו לא רצים ישר לרופא. רוב האנשים מנסים לשתות כוס תה חם עם מעט לימון ולנוח במיטה מספר ימים.

אבל כשעוברים מספר ימים ואנחנו רואים שהחום הגבוהה ממשיך לעלות ל-40 מעלות והכאבים מחמירים, אנחנו מבינים שאת התפקיד שלנו סיימנו ואנחנו צריכים עזרה מקצועית.

יצא לי לראות הרבה אנשים שסבלו במשך שנים סבל נפשי רב ולא הלכו לטיפול, כי זה לא מתאים. "מה, אני משוגע? שאלו אותי, "חסר לי שרק מישו ידע עלי שאני הולך למטפל. לא שידוכים. לא חתונה. אני אבוד". אמרו לי.

אבל אם משאירים בעיות לא פתורות, הן לא נעלמות מאליהם הם מחמירות ונהפכות לקשות יותר לטיפול, עד שלפעמים אי אפשר כבר לטפל בזה. אדם שסובל מדלקת ראות והוא ידחה את ההליכה לרופא שוב ושוב. עד שהוא לא ייקח אנטיביוטיקה זה לא יעבור לו. כול יום שהוא מחכה ומושך את הזמן, הדלקת ראות רק תהיה חמורה יותר ויותר עד שבסוף אפשר להגיע אף למוות.

ההבנה שאם כואב בנפש ולא מצליחים לפתור צריכים טיפול וזה לא בושה השתנה משנים קודמות שבו הנושא של הנפש היה טאבו סגור ומסוגר.

אך עדיין. המצב טעון שיפור.
אני זועק: אתם מרגישים שאתם לא יכולים להתמודד עם המצב הרגשי שלכם - אל תתביישו! פנו לעזרה!
לא תמיד התמודדות מצביעה על בעיה קשה ורצינית. לפעמים האדם זקוק רק להכוונה מסוימת כיצד להתמודד עם האנשים מסביבו שהם גורמים לו להרגיש לא טוב. לפעמים האדם פשוט צריך קצת להוריד מהעומס בעבודה ובבית.

אם אתם רואים שקשה לכם להתמודד, אנא פנו לייעוץ.

מחמאות והעצמה אישית

כמטפל אתה רואה שוב ושוב כמה להורים למחנכים יש חלק במבנה האישיות של הילד לכל החיים.

כמה חשובה כל מילה שאנחנו מוצאים מהפה כל אמונה שאנחנו מחדירים בילד. כל מחמאה.
פנה אלי השבוע הורה ושאל אותי בדכדוך, "מה אני אעשה? אני יכול להשקיע בילד שלי, לתת לו אהבה בטחון גבולות כל הצרכים הרגשיים שילד צריך, ואז יגיע מחנך שלו, או אפילו אחד מהחברים שלו ויפגע בו ויהרוס את כל מה שהשקעתי. אז מה שווה בכלל כל ההשקעה?"

עניתי לו כך: "אם יש לך משקל מאזנים לפניך ובכל אחד יש משקולות איזה צד ירד יותר מהשני?

ענה לי, היכן שיש יותר דברים כבדים.

עניתי לו, כך גם בילד. הוא כמו משקל. אתה צד אחד במשקל ובצד השני נמצאים המחנכים והחברה של הילד. מי שיהיה יותר חזק, הוא ינצח. אם אתה תיתן יותר מחמאות לילד והעצמה -למרות שבצד השני יש גם משקל - אתה תגבר, הילד יגבר והוא יהיה יותר כבד וחזק רגשית מהצד השני. אך אם תתן פחות והצד השני ייתן יותר הוא יהיה יותר כבד.

אז נכון. לפעמים הצד של ההורים המעצים יותר והוא ינצח, ולפעמים הפוך. ולפעמים ההורים לא מעצמים את הילד והמחנכים והחברה יכולים להציל את הילד, אם הם יתנו לילד כוח ועוצמה יותר מאשר ההורים.

אבל אין בעולם העצמה כמו ההורים לילדם.

[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!