כשהאימא מנחמת את ילדיה // הרב בן ציון נורדמן

פרשיות אלו של בין המצרים מספרים את סיפור מסעם של בני ישראל במדבר, בארץ לא זרועה. לא קלה הייתה דרכם, 32 מסעות במשך ארבעים שנה, טלטולי הדרך הקשים, החנייה והנסיעה, אלו לא דברים של מה בכך, מה גם שאי חוסר היציבות במקום אחד מדי הרבה זמן גורם לרפיון ולחולשה.
"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים", ומסתבר שגם בזכות נשים צדקניות עברנו את המדבר, כפי שחז"ל אומרים לנו כי "קשה טלטולי הגברים מטלטולי הנשים", גברים יודעים פחות להיטלטל בדרכים. הן ששרדו בקור רוח את טלטולי הדרך היו הנחשוניות בדרך לארץ ישראל.

בדרך הלצה ניתן לומר כי הנשים יודעות להישאר בשפיותן גם בימי טלטול, גם בימים של החופש הגדול בהם מיטלטל הבית מהכא להתם. עליהן עומד הבית. לא בכדי הן נקראו בלשון "עקרת הבית" ולאו דווקא 'עקרת המשפחה', כי הן מחזיקות את כל הבית.

זו ההפלגה שמגלה התורה אודות בנות צלפחד, שבאו בקובלנה אל משה רבינו לזכות גם הן בחלקן בארץ ישראל, ולמה ייגרע חלקן בגלל שהן יתומות. משה רבינו הקריב את עדותן כלפי הקדוש ברוך הוא והן כביכול עמדו עמו בדין תורה וניצחו. חז"ל מפליגים בשבחן שחיבבו את הארץ.

העולם מקשים, וכי מי אמר שחיבבו את הארץ, ואולי פשוט חיבבו את הירושה ורצו נכס נדל"ני בארץ ישראל? ומתרצים, כי אביהם צלפחד מת בשנה הראשונה בלכתם למדבר, גם לפי האומרים שהוא היה המקושש וגם לגורסים שהוא מת בחטא המעפילים. שני הסיפורים קרו בשנה הראשונה. מני אז ועד עתה, ערב כניסתן לישראל הן לא ביקשו דבר, הרי זה אות וסימן שלא חפצי ירושה היו אלא חובבי ארץ הקודש.

הרי שהנשים היו חוד החנית מהמדבר ועד יישוב ארץ ישראל.

*

בטורי האחרון הבאתי את סיפור רבי מאיר וברוריה אשתו עם השכנים הרעים. בטעות ציטטתי לא נכון את הסיפור והרי הוא מחדש בתרגום מארמית, וגם ממנו נלמד את כוחן של נשים כמנהיגות וכמובילות ופורצות דרך.

"היו בריונים בשכנותו של רבי מאיר", מספרת הגמרא במסכת ברכות (י, א), "והם היו מצערים אותו רבות. התפלל עליהם רבי מאיר שימותו, אמרה לו אשתו ברוריה, למה התפללת כך? משום שכתוב 'יתמו חטאים מן הארץ', וכי נכתב בפסוק יתמו חוטאים, והרי כתוב יתמו חטאים. והפסוק ממשיך ואומר 'ורשעים עוד אינם', היה לך להתפלל שישובו בתשובה וממילא יקוים בהם 'ורשעים עוד אינם', אכן ביקש רבי מאיר רחמים עליהם ושבו בתשובה".

מהסיפור הזה אנו רואים שוב את כוחה של האישה בישראל. לא מתייאשת מהחוטא הגדול ביותר ומהעבריין הנתעב ביותר. היא יודעת שאין קיצורי דרך בחיים, ומבקשת שישובו בתשובה. כי אמא נותנת תקווה ולא מוותרת כל כך מהר על בניה.

*

עומדים אנו בימי בין המצרים, שלושת השבועות בהם אנו קוראים את ההפטרה של "שלושה דפורענותא", ואחר כך יבואו ימי הנחמה והגאולה "שבעה דנחמתא". בפסוקי הנחמה אנו קוראים פסוק שהפך בשנים האחרונות גם לשיר של מרדכי בן דוד: "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַ‍ִם תְּנֻחָמוּ". שוב אנו מוצאים את האימא המנחמת, וכדברי בעל ה'מצודות דוד': "דרך האם לנחם את בנה יותר מן האב".

חז"ל מספרים (קידושין לא, א) כי כשהיה רבי יוסי שומע את קול פסיעותיה של אימו היה קם ואומר: 'אקום לכבוד השכינה'. לצערנו, אימא זו השכינה מתפלשת בעפרה כה הרבה שנים ואנחנו מחכים לקום לכבודה, לרוממה ולהגביהה בבית מקדשנו שייבנה במהרה בימינו אמן.

חודש מבורך בבשורות טובות

שבת שלום

הרב בן ציון ( בנצי) נורדמן

לתגובות [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!