עולם החזנות: עתיק ואצילי, או מיושן שדורש חידושים?

הקהל סיים את תפילת הלחש, והכין את הכלי המוזיקלי המרכזי שברשותו - את אוזניו. הוא כרה אותן לעבר החזן ו/או המקהלה. מן רטט של צפייה דרוכה מתפשט בחלל בית הכנסת. זו היא שבת חזנות. הקהל בא במיוחד כדי לשמוע את סגנונו של החזן ו/או המקהלה. מהם הסגנונות הקיימים? ומה שורשם? על כך אני אשתדל בעזרת ה׳ לענות בטור זה.

זה ברור שהיסוד הוא קטעי חזנות, ולכן הן מכונות 'שבתות חזנות'. כשהקו המוביל בשבתות - הוא שירה, או אז הן יקבלו את התואר 'שבתות שירה'. כיום מקובל יותר ויותר לשלב גם קטעי שירה, והסיבה המרכזית היא - להחזיר את הצעירים לעולם החזנות. הדור הצעיר שגדל בעיקר על המוזיקה הקלה, פחות קשוב לחזנות המסורתית - החזנות הכבדה, יש שיאמרו. לכן רוב מוחץ של האמנים, בוחר לשלב יותר ויותר קטעי שירה במהלך התפילה. סיבה זו ועוד (עיין בטור הקודם), יצרה סגנונות שונים ומעניינים.

ישנם שני סגנונות-על, והם: השמרני והמודרני. לכל סגנון על יש תתי סגנונות ובכל תת סגנון - תת תת סגנון. למעשה, מספר הסגנונות הוא כמספר האומנים.

הסגנון השמרני. הקו המאחד בסגנון על זה, הוא, שמירה על הנוסח המסורתי, כמעט ללא פשרות.

תת סגנון שמרני קלאסי - בסגנון זה האמן נאמן לסגנון שהיה בתקופת הזהב של החזנות. בשבתות חזנות של אמנים אלה, יבוצעו רוב מוחלט של קטעי חזנות מסורתיים. אמנם רוב התפילות בסגנון זה, שבעבר היו לוקחות כארבע וחמש שעות, כיום משתדלים שהתפילה לא תארך יתר על המידה מהמקובל, בגלל החשש מבריחת הקהל שלא רגיל לתפילות ארוכות מדי. נציגים בולטים של סגנון זה הם בדרך כלל, החזנים ומנצחי המקהלות בבתי הכנסת הגדולים הוותיקים, כדוגמת, אלי יפה בבית הכנסת הגדול בירושלים או בית הכנסת בית אל בניו יורק או שבתות החזנות של יובל עם ד״ר מרדכי סובול. יש להדגיש, אין זה אומר שאומנים בסגנון זה לא יחדשו דברים, אך החידושים יהיו, ברובם המוחץ, בתוך המסגרת של החזנות המסורתית.

תת סגנון שמרני ליברלי - בסגנון זה האומנים עדיין נאמנים לחזנות המסורתית, אך יכניסו יותר קטעי שירה. עדיין הבסיס יהיה הנוסח המסורתי וקטעי חזנות, אך יהיו יותר קטעי שירה, ושיתוף הקהל. נציגים בולטים בסגנון זה, החזן העולמי יעקב מוצן. מוצן צמוד אמנם לנוסח המקורי, ואינו מוותר על קוצו של תו, אך אם זאת הוא מבצע בעיקר קטעים לא כבדים מדי ולא ארוכים מדי. נציג נוסף הוא החזן העולמי דוד ויינבך, המשלב ניגונים חסידיים מבית אבא. גם החזן העולמי ישראל רנד בבית כנסת הגדול ברמת גן משתייך לסגנון זה.


הסגנון המודרני.

לא לחינם נתתי לסגנון זה את השם 'מודרני'. סגנון זה הוא 'יציאה מהקופסה', כפי שמגדיר החזן יוסלה קלצקין, מנצחה של מקהלת 'ישיש'. כלומר, הסגנון לא ישמור בהכרח על הנוסח המסורתי בטהרתו. בסגנון זה יתכן בהחלט שרוב הקטעים המבוצעים יהיו קטעי שירה, ניגונים חסידיים אותנטיים, ניגוני קרליבך ולהיטים חסידיים. יתווספו להם שירים מזרחיים, על פי רוב - מסורתיים, שירים ישראליים ואף שירים לועזיים. השיקול המרכזי שמאחורי בחירת קטעי השירה, כך מסתבר, הוא - שיתוף הקהל. כשמבצעים שיר שהקהל אוהב, הוא משתתף בתפילה והוא נהיה אקטיבי יותר. כאן ישנה חשיבות מכרעת למקור הקהל, בדרך כלל ההתייחסות תהיה לפי קהל הבית של בית הכנסת הספציפי. שיקול נוסף ומרכזי, חיבור הקהל לתפילה חזנית. גם אם הקהל אינו נהפך לאקטיבי, אם מבוצעים קטעים שהקהל הצעיר אוהב, הקהל יגיע, ובכך הוא יתחבר מחדש לקטעי החזנות שכן יבוצעו.

אסקור מעט מהאמנים המשתייכים לסגנון המודרני.

יענקל'ה רוטנר - לדברי הפסנתרן מנחם בריסטובסקי, יענקל'ה היה הראשון בעולם החזנות, שהחל לשלב קטעים מוזיקאליים שאינם חזנות. יענקל'ה מוסיף על קטעי החזנות, גם מלודיות מאריות אופראיות מוכרות.

רפי ביטון ומקהלתו 'קולות מן השמים' - לדברי החזן יוסלה קלצקין, הרי שרפי ביטון הוא ״הראשון שהעז לצאת מחוץ לקופסה״. רפי משתמש גם בקטעי החזנות המסורתיים במקהלתו, אך מוסיף חידושים שלא נשמעו, לדוגמה: חיקוי קולות של חצוצרה, ועוד. רפי מכניס לעתים אף שירים מזרחיים מסורתיים, ושירים ישראליים מפורסמים.

אברימי רוט - כמדומני שהיה זה ד״ר מרדכי סובול שאמר עליו בקונצרט, ״החזן שבזמרים, והזמר שבחזנים״. אברימי ניחן ביכולת נדירה, של מצד אחד, זמר חסידי מצוין בעל תזמורת רוקיסטית מעולה, המבצע שירה חסידית אותנטית ועכשווית , ומצד שני, חזן בעל יכולות גבוהות מאוד, עם ניחוח של החזנות האותנטית המסורתית. ושני התחומים האלה משמשים אצלו בעירבוביה נהדרת. וכמובן, זה ניכר בשבתות החזנות שלו, השילוב והאיזון העדין בין שירה לחזנות.

יותם סגל, מנצח מקהלת בזמירות פ״ת - פתח תקווה היא כיום בירת החזנות, יש בה שבתות חזנות יותר משאר הערים בארץ. בשיחה עם יותם, הוא הוסיף לי סיבה נוספת לשילוב של שירה וחזנות, ״כי זה מרחיב את הנפש״. החזן זמר אחיה רובין - מבצע כ70% שירה והשאר קטעי חזנות, שגם הם יותר קלילים, שיש בהם יותר מלודיה ומעט רצ׳טטיב - אמירה חזנית.

המעבד והמנצח אופיר סובול - מבצע שירים מוכרים מקשת רחבה של אומנים, בן ציון שיינקר ר׳ שלמה קרליבך ועד ר׳ הלל פלאי ויוסי גרין. החזן יוסלה קלצקין מנצח מקהלת ישיש - מלבד השילובים המרתקים בין הסגנונות השונים, יוסלה לא מהסס אף בתוך קטע חזנות להוסיף קטעי שירה. מה שנותן לקהל מצד אחד תחושה של מוכר ואהוב, ומצד שני, חדשנות.

לסיום, נימה אישית: ישנם אומנים גדולים בתחום החזנות השייכים לסגנון השמרני, היוצאים נגד החידושים של אומנים מהסגנון המודרני, בטענה שאין זה החזנות המסורתית. וישנם אומנים מהתחום המודרני, הטוענים, שהסגנון המסורתי הוא יפה וחשוב, והוא בסיס החזנות, אך כמעט ואין דורש לסגנון זה, ויש להתאים את הסגנון לדרישת הקהל.

אני רואה בהתפתחות הסגנון המודרני, שילוב של חדש וישן. כאשר החדש משפיע על הישן ומפרה את כוח היצירה והביצוע שבו. אי אפשר להישאר באותם יצירות וותיקות ובאותו סגנון מדויק לאורך שנים. ההיסטוריה המוזיקלית העולמית הוכיחה, שמצב כזה בסופו של דבר מנוון את הסגנון הישן והוא קופא על שמריו עד לניוונו המלא. מה המשמעויות וההשפעות של החדש על הישן? את זה נוכל לשפוט נכונה רק בדיעבד ולאחר זמן משמעותי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!