גנבים בליל הסדר? • בעד ונגד גניבת האפיקומן

ליל הסדר עוד לא הגיע, המצה עוד לא נפרסה והאפיקומן עוד לא הוטמן, ומשכך גם עדיין לא נגנב...

כל זה, לא מונע מהילדים לחלק את עור הצבי עוד בטרם ניצוד.

גם אם ברור לזאטוטים כי אפיקומן יש רק אחד, ורק זה ששלף אותו מתחת הכר זכאי לכאורה לפרס, עדיין מתפתחת שיחה ערה, שעניינה 'מה בדיוק נבקש לאפיקומן'. זה בכה וזה בכה.

יש שמסתפק בפרס צנוע, ספר קריאה למשל, השני, רוצה טיול לגולן בחול המועד, השלישי לא מסתפק בפחות מאופניים או מצלמה.

העולל ניצב על רגליו ועומד על המקח. "אם לא תיעתר לבקשתי, 'טאטע לעבן', לא תוכל לקבל בחזרה את האפיקומן. גם אם מדובר באיום סרק, שכן מותר לאכול אפיקומן גם ממצות אחרות, אולם הקונספציה ברורה.

המקור למנהג לא ברור.

במסכת פסחים (קט א) נאמר: "חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו".

הרמב"ם (חמץ ומצה ז, ג) מסביר שמדובר בחטיפת המצה אחד מהשני. ולא ידוע מתי התפתח המנהג שהילדים עצמם הם החוטפים, ו'גונבים' את האפיקומן
.
על אף שהטמנת האפיקומן נהוגה בעדות רבות, גניבתו על ידי הילדים הייתה בעבר מקובלת רק אצל חלק מיהודי אשכנז ובשאר עדות ישראל לא היה המנהג מוכר כלל.

היו אף חכמי הלכה שאסרו מנהג זה בתואנה כי הגויים מרננים על היהודים כי בליל הסדר הם מלמדים את ילדיהם לגנוב. כיום התקבל המנהג גם על בני עדות אחרות.

אגדה מספרת, כי אחד מגדולי ישראל, בהיותו ילד, גנב את האפיקומן. לאחר שתבע מה שתבע, ניאות אביו והסכים לתת לו את התמורה המבוקשת. לאחר שקיבל האב לידו את התיק עם האפיקומן, הצהיר חגיגית באוזני בנו, כי אם לא ישחרר אותו מהתחייבותו, לא יעניק לו מהאפיקומן.

"לקחתי זאת בחשבון", השיב הילד הפיקח, "ולא לקחתי סיכון. הפרשתי מראש חתיכת מצה מהאפיקומן".

בכל מקרה, המנהג נועד לדברי המסנגרים עליו, לעורר את הילדים, כדי שישתתפו בליל הסדר, שהרי עיקר המצווה הוא "והגדת לבנך".

מן הסתם מי שמנהג אבותיו בידיו ראוי שימשיך בכך אך האם יש מקום בימינו לאמץ מסורת זו, אצל מי שלא מדובר במסורת ותיקה מדורי דורות?? הראוי לו לאב שלא ראה כאן בבית אבותיו למחות ביד הבנים שמבקשים לעשות זאת? ובכל מקרה האם לא ראוי לצמצם את ה'מסחרה' הזו סביב המתנות והדרישות, הגובלות בסחטנות?

נגד • הרב מרדכי בלוי, יו"ר משמרת הקודש והחינוך

איש החינוך הרב מרדכי בלוי יו"ר משמרת הקודש והחינוך ויו"ר ארגון 'אנחנו וצאצאינו', סבור כי אין כל סיבה למנוע את האפיקומן מהילדים, אולם אסור להיכנע לכל דרישה כשהיא מופרזת וחורגת מפרופורציות נורמטיביות.

"שמענו מהגר"ח קנייבסקי" הוא אומר, "שסיפר כי אביו הסטייפלער, ודודו החזון-איש , לא ראו בכך כל פגם, בתנאי שאין לאב עצמו התנגדות.

הם לא ראו בזה כל אלמנט שליל, כל עוד הדבר מקבל ציון 'עובר' על ידי האבא. זהו מנהג יהודי עתיק, ואי אפשר לבטלו במחי יד.

עם זאת, אנחנו מטיפים לילדים, כי לא יעסקו בגניבת האפיקומן, כל עוד האבא עסוק בסיפור יציאת מצרים. שכן הדבר עלול להוציא אותם מהריכוז, כדרכם של ילדים שהוגים את תוכנית הגניבה לפרטיה, והדבר בא על חשבון ההגדה. אין ספק כי סיפור יציאת מצרים הוא דאורייתא, ומנהג הגניבת האפיקומן, הוא אפילו לא דרבנן...

בכל הנוגע למשא ומתן שהילדים מנהלים מול האב, הרי שלבטח שיש להציב גבולות. ילד שהוא סחטן כל השנה, אין ספק כי גם כעת הוא ינצל את המומנטום וינסה לסחוט את אביו, וכאן על האב לעמוד על שלו ולקבוע לעצמו רף שממנו איננו סוטה.

בבן סורר ומורה נאמר, כי הוא אכל 'תרטימר בשר וחצי לוג יין' ולכך נענש. יש שיטה בגמרא שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא, ולמה נאמר? כדי לדרוש. ומה אפשר לדרוש כאן?

אלא כך: ברור, שהבשר והיין היו כשרים למהדרין, שאלמלא כן, היו חז"ל מציינים זאת. ואם כן, מה הרעש? מדוע הוא מכונה 'בן סורר ומורה'? אין זה, כי אם שאין לו גבולות. אילו אכל מנה עוף, ושתה כוס יין, אף אחד לא היה מלין נגדו. ברגע שהוא נכנס לקטגוריה של 'זולל' או 'סובא' היינו שאין לו גבולות הוא מקוטלג כבן סורר.

מכאן למדנו, לקח ומוסר: אם אין גבולות, הדרך לנהנתנות ופריקת עול, קצרה.

היעתרות לכל דרישה עלולה להתפרש כפגיעה מהותית בחינוך. אם נשברת המשוואה, לא הועלנו מאומה.

"עם זאת, אין לאב להיבהל מבן שמנסה להתמקח ו'לחלוב' אותו. לא אחת ראיתי אצל אבי וזקני, שכאשר נקלעו לסיטואציה כזו, נטלו פיסת מצה חלופית ואכלו בה את האפיקומן, כאשר הילד נותר עם תכריך האפיקומן בידו וללא כל תמורה".

נגד • הרב יצחק ריבקין, יועץ חינוכי

היועץ החינוכי הוותיק הרב יצחק ריבקין, יוצא חוצץ נגד התופעה ומגדיר אותה אנטי-חינוכית בעליל. זאת כמובן למי שאין הדבר מקובל אצלם מדורי דורות.

"ראשית, כחסיד חב"ד עלי לצטט את דעתו של כ"ק הרבי מליובאוויטש זצוק"ל, שיצא כנגד התופעה, והסביר כי עצם הענין שנותנים כשרות לפעולה המוגדרת כגניבה, איננה ראויה ואף גרועה ביותר.

ברור, שאם היום נאפשר לילד לגנוב, מחר כאשר יבוא לגנוב משהו אחר, לא נוכל להסביר לו את השוני שבין שני הדברים. גניבה היא גניבה - העיתוי, של ליל הסדר, לא נותן גושפנקא לפעולה שמוגדרת למחרת כאסורה ובלתי מוסרית.

קורה לא אחת, שכאשר הטלפון מצלצל בבית, ומחפשים את האבא, האב פונה לבנו ומורה לו לומר למטלפן, כי הוא לא נוכח בבית.

למחרת, הילד יביא פתק מהמלמד, שבו הוא מתלונן, שהילד משקר למורה ולחבריו. האבא מן הסתם ינזוף בבנו וישאל: 'מי לימד אותך לשקר?' ואז הילד יישיר מבט ועלול להשיב: 'אתה'.

כך, אם ניתן לגיטימציה לגניבה, מחר לא יוכלו האבות והסבים לבוא בטענות לצאצאיהם במידה שיתפסו בקלונם כגנבים, ולהקשות, מי נתן להם אישור לעשות כן. אנו שומטים את השטיח מתחת לרגלנו.

יתירה מזאת, זה לא הגיוני שהמבוגרים ישבו בחרדה, וימתינו בציפייה דרוכה לראות, האם יתמזל מזלם ותישאר להם חתיכת אפיקומן או לא. האם יצליחו במשא ומתן מול הילד או שלא. יש כאן מימד של הלבנת פנים.

בנוסף. יושב יהודי ישיש בן שמונים, ומחלה את פני נכדו, ומתחטא בפניו כי יואיל להחזיר לו את האפיקומן, כי השעה מאוחרת, כי אין לו אפשרות להיעתר לבקשה כה מופרזת וכיוצא בזה.

אינני משוכנע כלל ועיקר, שכל המבוגרים הלוקחים כביכול את המקח הזה ברוח טובה בתוככי ליבם, סבורים כן. כמדומני, שגם הם היו מעדיפים לוותר על כל ההתמקחות המיותרת הזה.

מי שמחפש דרכים, להותיר את הילדים ערים בליל הסדר, לא צריך לעשות זאת באמצעים בלתי מוסריים ואנטי חינוכיים. ישנן דרכים די והותר לכך.

"ניתן לדוגמא, להכין מראש חידונים בנושא הפסח, ולהותיר את הילדים דרוכים ומתוחים עד סוף הסדר במתן התשובות, וכיוצא בזה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!