חג החירות • מדוע אני מסייע לעצירים ישראלים

לאורך כל תקופת פעילותי כפודה שבויים ומשחרר אסירים ברחבי העולם, מלווה אותי כצל תמיהה אחת המוטחת בפני לא אחת: אחרי הכל מדובר בעבריינים שפשעו ועוו נגד החברה, מהן עבירות חמורות מאוד - האם באמת יש לעשות הכל כדי לסייע להם? האם צריך לשם כך להשקיע אנרגיה ומשאבים אישיים ולאומיים?

אני מגחך, כשאני נתקל בשאלה הזו.

צריך לבקר פעם אחת בבית מעצר בקיטו, באנקרה או בהאוואנה, כדי לקבל את התשובה לשאלה הזו.

התשובה היא ברורה מאוד, והיא נכונה הן מההיבט היהודי והן מההיבט הישראלי-חוקתי: ראשית - אני סניגור. נקודה. כסניגור, אני צריך להביא לנגד עיני את התמונה הכוללת.

צריך להבין שמערכת הענישה בישראל אינה מהמקילות בעולם, אולם היא נשענת על כללים ברורים של זכויות אדם ושל עקרונות צדק שעומדים בבסיס כל עונש. הכללים האלה הינם פריבילגיה בסיסית של כל ישראלי, הן כשהוא בתוך גבולות הארץ והן כשהוא יוצא ממנה.

כאשר צעיר ישראלי עובר בארץ זרה עבירה מדרגה מסויימת, ולרוע מזלו דרגת הענישה על עבירה כזו במדינה ההיא חמורה פי שלוש וארבע מהמקובל בחוק הישראלי, הוא מבחינתי מפסיק להיות פושע והופך להיות אחי הנרדף.

כאשר אני נתקל בישראלי בן 26, שמכר קילו וחצי מריחואנה במדינה נחשלת וממתין תשעה חודשים למשפט בתא צפוף, עם עוד עשרים רוצחים, שרובם אנטישמיים, אני רוצה לטוס ארצה, להעלות את מבקריי על מטוס, ולהביא אותם שיראו בעיניהם את הזוועה הזו.

רגש הערבות ההדדית, החובה היהודית לעזור לכל יהודי, ושבועת הפרקליט, אינם תקפים רק בבית המעצר של ראשון לציון. אם אנחנו מאמינים שמגיעות לעציר זכויות בסיסיות, אנחנו צריכים להיאבק בעד האמונה הזאת, כשמדובר באנשינו, בכל מקום בעולם.

זה נכון לגביי כסניגור, ונכון שבעתיים לגבי המוסדות השלטוניים. איפה כתוב שמשרד החוץ צריך לסייע לישראלים במצוקה רק כשהם ילדים טובים, מוצ'ילרוס שנתקעים על צוק ולא כשהם ילדים רעים, שפשעו ועתה עוברים סבל איום ובלתי פרופורציונלי, רק מפני שהם רחוקים מארצם וממולדתם?

אם כך הדבר, בוא נחליט שמי שעבר עבירה כלשהי מפסיק להיות אזרח ישראלי ומפסיק להיות יהודי ונגמור את העניין. נישאר עם טהור ונקי לנצח נצחים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!