"יש לי גם עבודה חוץ מהפסח הזה" • טור מיוחד

גברים מנגה

פסח מתקרב, ריח האביב מתערב עם ריח של תכשיר סנו כלשהו, ובריכוזים החרדיים עמלים מאות הגברים, הנשים, והילדים, סביב דליי המים והסבון כמו המון דבורים בכוורת ענקית.

ובתוך כל ההמולה צצים הארכיטיפים והסטריאוטיפים הנשיים והגבריים - אלו, שהעוסקים בשלום בית עושים מהם מטעמים – ופורצים במלא עוזם. שכן מי הגבר נשא עול שלא יקום ויספר שהוא לא שמע את אחד המשפטים הבאים כמה עשרות פעמים במהלך החודש האחרון: בקצב הזה לא יהיה פה פסח, אם אתה לא רוצה לעזור אל תעזור – זה לא נקרא עזרה, שלום – אני אעשה לבד, למה אני מרגישה שאני גרה פה לבד בבית, כמו תמיד האחריות נופלת עלי, לכולם יש לך זמן לעזור – רק את הבית שלך אתה מזניח, תראה את הילדים שלך איך הם נראים – גועל נפש.

מאידך, גם אנחנו הגברים לא אינדיפרנטיים לגמרי בימים אלה וגם מאתנו בוקעים 'פנינים' מן הסוג הזה: כמה פעמים אמרתי לך שהרב אמר שאת 'הגג של היונים' לא צריך לנקות לפסח, לא אמרתי שלא צריך לנקות את המקרר – אבל למה דווקא היום, העבודות הקשות תמיד נופלות עלי, לא אמרתי שזה נקי – אמרתי שאין פה חמץ, מה זה משנה – העיקר שזה נפסל מאכילת כלב, יש לי גם עבודה חוץ מהפסח הזה.

ובליל הסדר עת יושבים כולם סביב השולחן הערוך והבית מבהיק בניקיונו, גם התריסים, גם הפנים של הספות, וגם הגג של היונים, חשים כולם כי הנה צלחנו על כל המשברים, נלחמנו ויכולנו לפערי התרבות והאופי שבין המינים ויצאנו סוף סוף מעבדות לחרות.

סדר אינדוודואלי

צפון תל אביב בביתו של סבא, ואנו ישובים סביב שולחן הסדר המפואר. ההגדה קולחת הפירושים נישאים באוויר, והמטעמים של סבתא מעלים רוק של זיכרון בפה.

רק שלחלק המרכזי והאינהרנטי של הסדר מבחינתינו עדיין לא הגענו: המשא ומתן סביב שאלת פיצוי האפיקומן. כמו בטקס ריטואלי קבוע, פוצח זקן הנכדים שמחזיק את מפית האפיקומן בידו בדרישה גבוהה של 300 שקלים חדשים לכל עובד, כלומר לכל נכד. סבא מחייך ואומר שיותר מ 20 שקלים הוא לא מוכן להוציא מן הכיס ובכך הוא נותן בעצם את האות להתפרצות השירה האדירה המורכבת בעיקר מתכנים סוציאליים המספרים על סבלו של הפועל ועל חוסר היענותו לסגת ולו משהו מדרישותיו.

לאחר דקות ארוכות נכנע סבא והוא מרים את היד ומצהיר אל תוך הדממה: טוב 30 שקל לכל אחד. הנכדים, הכאילו מופתעים, מרעישים שוב עולמות, ובסופו של יום נותן סבא בטוב לב את אותם 300 שקלים מבוקשים אותם תכנן לתת למן הרגע הראשון, כשהוא ממלמל באושר : אחח, אתם לא סוחרים, הלא אם הייתם מבקשים 400 גם הייתם מקבלים.

יום למחרת איסרו חג, כאשר חוזרים היו הילדים לבית הספר ומספרים בגאווה על השעה המאוחרת בה סיימו הם את הסדר [אמרנו פירושים עד 2 בלילה וכו'] אני הייתי מספר כי אמנם סיימנו את הסדר באחת עשרה וחצי, אבל התעסקנו לפחות שעה ורבע סביב סוגייא השייכת לדיני אפיקומן.

כיום שוהה סבא, שהיה סוחר חלבי פיקח, בבית אבות, ופולמוס האפיקומן נותר בזכרוני האפיזודי, כרגעים קדושים של חג שלעולם לא ישובו.

העדה

שוב.

וכמו בכל ערב פסח עוסק הנרטיב המרכזי של הרחוב החרדי בשאלה הקרדינאלית ביותר: הכשרות. וכמו בכל פולמיקה עולה שוב שמו של מותג הכשרות המוביל - ה'עדה החרדית' שמצליח שוב לספק כותרות מענינות.

בימים האחרונים דוות באתר החדשות ynet כי בכירי העדה מודים בפה מלא כי מתן ההכשר למוצרי ניקוי הם פונקציה לגמרי מיותרת, רק ש'הדרישה מגיעה מהציבור', והם –מאין מנוס- מספקים את אותו צורך.

אלא שההודאה המכמירה הזו מעלה תמיהה מסויימת אודות סירובם הגורף של אנשי ה'עדה' לספק צורך אחר, כמו הכשרת מוצרים שמעורב בהם 'קטניות', אותם נוהגת עדה שלמה יוצאת ארצות המזרח לאכול כן בימי הפסח, ומאידך לספק הכשר לכל סוגי השוקולדים ו'המקופלות' לזאטוטים האשכנזים.

האקסיומה הבלתי נהירה הזו לפיה הכשר ה'עדה' נועד בעצם רק לבני עדות אשכנז בפסח, ולכל אותם תמימים שמוכנים לשלם סכומים בלתי מבוטלים במשך השנה כולה לקבוצה של אנשים שבעיניהם הצרכן החרדי הקלאסי הוא לא פחות מיהודי בזוי עוכר ישראל, המשתף פעולה עם הציוניים הרשעים, היא עוד הוכחה לכך ש'פראיירים לא מתים' ושמלחמות העסקונה החרדית הם, עדיין, לגמרי סובקיטיביות.

הילד של השכן

השבוע נחת בארץ ילד, נער, עוד לא בן 17, שכבר הספיק לעשות כך נדמה, הכל בחיים הקצרים שלו. הוא מכר מליוני אלבומים, שבר את כל שיאי ה'יוטיוב', גרף כמעט כל פרס אפשרי, וגרם לאחת המעריצות שלו לקנות קווצות משערו בסכום דמיוני של יותר מ 46000 דולר.

לתופעה המשונה הזו קוראים ג'סטין ביבר, אליל נוער קנדי עם מאות מליוני ילדים מעריצים מסביב לעולם המוכנים לעשות הכל כדי להיראות ולהתלבש בדיוק כמו האליל שלהם. כעת הואיל הילד להופיע בארץ הקודש כשלהופעה שלו בפארק הירקון צפויים להגיע עשרות אלפי בני ובנות נוער יהודים ה'מטורפים' על הכוכב.

ואל מול כל ההמולה סביב המגה סופרסטאר הצעיר עולים ההרהורים האם צריך להיות אדם דתי, חרדי, או אפילו סתם שמרן כדי להבין שמשהו כאן לא נורמאלי? האם באמת כל כך קשה לישראלי החילוני לתפוס שהערצה של ילדו או ילדתו לדמות, שאפילו פיסית עדיין לא התפתחה לגמרי, היא משהו לא בריא, פתוגני? ולבסוף, האם אנו, ה'חרדים השפויים' השנואים כל כך על הממסד החרדי, המכירים במגבלותיה של החברה החרדית ועם זאת מודעים לעובדה שתופעה כעין זו לא יכולה להתרחש אצלינו, עדיין מובחנים דיכוטומית כל כך מאחינו החילוניים שלעולם לא יבינו מה בעצם הבעייה?

כנראה שכן.

שאיפה

בית הכנסת המרכזי שבקרית ספר 'היכל יצחק' לא ראה זה מכבר, ימים יפים כאלו: אולם בית המדרש מלא עד להתפקע, מפלסי עזרת הנשים מאיימים להתמוטט, ועל חלונות הבית צובאים עשרות אנשים שלא הצליחו להיכנס פנימה מבעוד מועד.

הסיבה למפגן: הרב ברוך מרדכי אזרחי, ראש הישיבה המפורסם שנאות להתארח לראשונה בשבת בעיר החרדית קרית ספר. למחרת נשנתה הדרמה, ובאולם 'נאות השמחה' שבעיר התרכזו מאות מאות של צעירים ומבוגרים שהצטופפו מסביב לאותו גאון כריזמאטי 'רק' כדי לשמוע אותו מספר סיפורים מפעימים ומרעידי לב אודות ה'אלתר מסלבודקא'.

ההתרגשות הרבה סביב אישיות שמעולם לא התערבה בפוליטיקה, לא תקפה 'חרדים אחרים', סירבה לכתוב מאמרים פרובלמאטיים, ולא ניסתה להשיג טובות הנאה פוליטיים, מוכיחה למרבה האושר, כי בחור הישיבה הקלאסי עדיין יודע להבחין מהי דמותו של סוכן השפעה אליו היה רוצה לשאוף, ומי הוא המומחה שעם דעותיו ה'נקיות' היה מבקש להפנים ולהזדהות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!