הניקיונות לפסח בעיצומם • בעד ונגד ה'חומרות'

הפסח בפתח. בבתי ישראל שוקדים במרץ מזה זמן רב על ההכנות הקולוסאליות והניקיון לפסח. ממרקים, מצחצחים, מסיידים, מנקים ומתחדשים ברהיטים, בכלים ובבגדים וכיוצא באלו.

ישנם שהחלו במלאכה מיד אחרי פורים. אחרים הגדילו והחלו כבר בר"ח אדר - והמהדרין עוד
הקדימו קודם לכן. אין צורך להכביר במילים, אודות טיבה של היערכות זו לפסח. היא מוכרת היטב לכולנו.

בד בבד, ברוח הימים הללו, כדאי להציץ אל ימים עברו, תקופות שאבותינו וזקננו היו עדים להם, שבהן ההכנות היו אולי למעמסה כבדה על גבם השפוף של עקרות הבית, הבעלים וצאצאיהם שחגרו מותניהם בעוז, כדי לסייע במלאכה המפרכת, של ביעור החמץ, אולם האווירה המיוחדת והמשכרת שריחפה אז מעל כל בית יהודי, כמעט ואינם כיום בנמצא. ולא רק זאת. גם איכות ואופי העבודה בימינו, דומה כי פשטו צורה ולבשו צורה חדשה.

הנה מקבץ קצר של דוגמאות קלאסיות, שבהן בא לידי ביטוי, שיא ההידורים והחומרות, שנשות ישראל נהגו בהן עד זה לא מכבר.

"את המיטות -מיטות הברזל", מעיד אחד מתושבי ירושלים, "הוצאנו החוצה. היינו מדליקים את הפרימוס ושורפים את כל הפשפשים, וכדי להיות בטוחים שהמיטה נקייה היינו שופכים נפט בפינות שלה. אחר כך המזרונים. זה היה טכס עצום. היו מה שנקרא "מנפצי" הצמר. אלה היו באים הביתה, מתיישבים ישיבה מזרחית באמצע הסלון, ולכל אחד הייתה מין קשת עץ גדולה ומעליה מתוח מיתר. הם היו פורמים את כל מזרוני הבית ומנפצים אותם, ואחר כך תופרים אותם מחדש".

בבתים רבים, היו תנורים שהיו עשויים מלבנים וטיט. אותם לא ניתן היה להכשיר כמות שהם. היה זה חיזיון נפרץ, לראות את הגברים עומדים כשפטישים ואזמלים בידיהם, ומנתצים את התנור לחלקים. לאחר ליבונו באש או בברנר, הרכיבו ובנוהו כהלכה מחדש וקבלו תנור כשר למהדרין לפסח.

המתח הרב ששרר בכל זווית, אותו כמעט וניתן היה לחתוך בסכין, ההקפדה הרבה שגבלה לעיתים בקיצוניות יתר, שמטרתה שמירה הדוקה שלא יכנס חלילה פירור חמץ לבית, הביאה בכנפיה, מסורות ומנהגים שונים. אחד המנהגים הביזאריים, שרווח במקומות מסויימים, בעיקר בירושלים, היה כאשר גרבו גרבי ניילון לרגלי התרנגולים בערבי הפסח, מחשש שמא יכניסו חלילה וחס חמץ הנדבק לרגליהם, הביתה. בשעת שריפת החמץ, היו מסירים את הגבריים, ומאפשרים לתרנגולים לשוב ולהלך יחפים כדרכם...

בזמננו, למרות הכל, כמעט ואיננו נתקלים באותו להט חסר מעצורים, קפידות וחומרות ללא סייג, שמקומן בימינו כמעט ולא יכירנו.

האם יש מקום לשוב לחומרות של פעם, לעודד את נשות ישראל כי ראוי וטוב לנקוט כל חומרה אפשרית, ולנסוך רוח גבית בכל סוג צעד ואקט שהן מוצאות לנכון לבצע בתחום הניקיון לפסח? או שבימינו, שדפוסי החיים השתנו, קונספציות עתיקות והנהגות מקובעות, נותרו נחלת העבר, יש מקום להקל ולהותיר את המצב על כנו?

בעד • הגר"ש קוק, רבה של רחובות ו'החורבה'

הגאון רבי שמחה הכהן קוק, רבה הראשי של העיר רחובות ורב 'החורבה' בירושלים, סבור כי כל מי שיכולה להחמיר ולהדר, תבוא עליה הברכה וכך ראוי לנהוג.

לשם המחשת דבריו, הוא פותח בסיפור השאוב מהפולקלור היהודי.

"מספרים על אשתו הרבנית של הגאון רבי יהושע מקוטנא זצ"ל, שהייתה מתנהגת בחסידות יתירה, ובחומרות יתירות.

"פעם אחת, בפרוס הפסח, ראה רבי יהושע'לה, שאשתו שוהה שעה ארוכה וממרקת ושוטפת את ספסלי העץ.

"דייך", אמר לה רבי יהושועל'ה, "על פי 'שולחן ערוך' כשרים הם בתכלית הכשרות".

"הן", מתריסה הרבנית כנגדו, "אילו הייתי נשמעת לך ולשולחן ערוך שלך, כבר הייתי אוכלת חמץ בפסח"...

"בתורה מצאנו פריטי מאכל נוספים, שנאסרו בהנאה, כמו עורלה למשל. אולם למרות זאת לא נצטווינו בביעורם ואיננו עוברים עליהם כאשר הם בביתנו, ב'בל יראה וב'בל ימצא'. ומה נשתנה חמץ שבו אנו כה מקפידים ומצווים אנו על ביעורם וכו'? אולם על כך אמרו חז"ל, כי מכיוון שאדם רגיל לאכול חמץ כל השנה, החשש גדול יותר מפני כל סוג איסור הנאה אחר, שאינו מצוי כל כך.

ואם אנו נוכחים לראות, כי בנוסף לאמור, נאסר עלינו חמץ במשהו, הרי ברי שיש מקום וחייבים להחמיר עד קצה גבול היכולת שלנו, וטוב שרבים מנשות ישראל, מבקשות להוסיף סייגים וחומרות עד כמה שכוחן יפה.

אין לנו ענין לערער על כך. אדרבה. אם נתחיל להקל להן בתחום שעליו הן מופקדות, וכפי שעולה מהסיפור בו פתחנו, הרי שישנו חשש כי הן עלולות להקל גם בדברים אחרים.

לפיכך, כאשר נשות ישראל קיבלו על עצמן במשך הדורות להחמיר עד קצה גבול יכולתן, הרי זה כדי שלא יחול רפיון חלילה בנושא החמץ, שיש לנקוט בו כאמור זהירות מופלגת, ובוודאי ראוי לבעליהן לסייע להן בכל כוחם ובזכות זו תבוא על כולם הברכה".

נגד • הרב דוד לאו, רבה של מודיעין

הרב דוד לאו, רבה של העיר מודיעין, סבור כי השתנו העיתים וכי יש ראוי, יש מצוי, ויש חומרות שאין להם מקום.

"ראשית, ראוי להטעים, כי אסור לזלזל במנהגי בנות ישראל, שקיבלו על עצמם הידורים כאלו ואחרים, שכן הכל כמובן נעשה לשם שמים. מאידך, ישנן שמסורות אלו נראו להן כתמוהות במקצת, והן מסתפקות בניקוי יסודי, אולם אינן מרחיקות לכת בצורה כה אבסולוטית ויוצאת דופן.

ה'שערי תשובה' באורח חיים סוף סימן ת"ס, מתייחס לחומרות וקולות בעני המצה. ואינו מקל ראש, בשום צד של המטבע. "בין המחמירין ובין המקילין, אלו ואלו עושים כוונים לשם שמים, אלו דעתם לפרוש משימצא דשימצא ובר חימצא בכדי להיזהר מחמץ כלשהו בכל חומר האפשר, ואלו משום שמחת יום טוב, שלא ערב להם לחם מצה חרבה וכו', ועל אלו ועל אלו שליבם לשמים, קורא אני ועמך כולם צדיקים".

בשולחן ערוך ישנם סימנים רבים העוסקים בהלכות הכשרת והגעלת הכלים. אולם בימינו חלק מתוך ההלכות, אינן מעשיות במישור האופרטיבי משום שכמעט ואין לך אדם מישראל שאינו רוכש כלים חדשים לפסח. מעט מאוד משתמשים בכלי החמץ, והם אלו שעליהם להקפיד ביותר.

בעבר, האנשים התגוררו בבתים קטנים. המזרונים שמשו לא רק לשינה כי אם לספות או למקומות ישיבה בחדר האוכל, אין פלא, כי בערב הפסח ניקו אותם בצורה יסודית ביותר משל היו קדירה שבשלו בה. גם בגדים, מיעטו האנשים לרכוש לחג, מחמת העוני והדלות ששררה באותן תקופות.

אולם בימינו, שהבתים יותר רחבים ומרווחים מבעבר, החמץ אינו מצוי ונדחק לכל קרן זווית באותה מידה כבימים עברו, ישנם בתים שאף מהדרים במטבח פסח מיוחד, אין לך בית שאין בו שני כיורים וכיוצא בזה. כל המותרות הללו, לא היו בעבר, והיעדרם הקשה על אורח החיים השגרתי, ואין פלא כי העבודות לפסח לבשו מאמץ רב וחסר פשרות, גם בדברים שנראים על פניהם כחסרי פשר.

ה'חזון איש' זצ"ל למשל, נהג לעבור על כל עמוד ועמוד מדפי הספרים שלו, אותם הקצה ללימוד בחג הפסח. בימינו המון העם, לא טורח עד כדי כך, שכן ידם של רבים משגת לרכוש סידורים וספרים מיוחדים לפסח וכיוצא בזאת.

אי לכך, ודאי שמי שמבקשת להדר, אין לזלזל בה, אך בד בבד, עלינו להשכיל ולדעת בבירור איזו חומרה וסייג יש להם מקור בהלכה ואלו לא נכללו בדרישות שולחן הערוך, ואפשר שהן מיותרות לחלוטין".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!