הרבנית התחננה: "זה יוציא אותו מהלימוד" • בלעדי

ספר 'השקדן' על הליכות חייו של הגרי"ש אלישיב מכיל תיאור של התרחשויות מעניינות על סדר יומו, צורת לימודו ודרך פסיקתו, בעיקר מיום יציאתו מבית הדין הגדול בשנת תשל"ג ועד שנת תשס"ו.

הספר מכיל תיאורים מרתקים אודות השקידה הרצופה והלימוד העמוק של פוסק הדור עד עצם ימים אלו - עד מאה ועשרים אמן - לצד גדלותו בהלכה משנות בחרותו, המתפרסמת מפי שני בעלי עדות שונים.

פרקים שלמים מסודרים לפי נושאים: על הרבנית; על יחסיו עם נכדיו; על מופתיו; על תלמידיו ומקורביו ועוד.

לטובת גולשי 'בחדרי חרדים', ניאות מחבר הספר להציג את אחד מפרקי הספר.

הרבנית והשואלים

כל השנים היתה הרבנית מקבלת את פני העולים לשאול שאלות הלכתיות את בעלה הגדול. לפעמים, כשנעדר מהבית או כאשר ישב בתוך חדרו שואל אחר, הייתה מסיחה מילים ספורות לשואלים, ובדרך כלל הפליגה בדברי חיזוק להתמדה ולחיי תורה מתוך ניתוק מהעולם הזה, כפי הליכות הבית הגדול.

סיפר אחד ממקורבי רבינו (משנות התש"ל) שנהג להגיע בקביעות כמעט יומיומית, שפעם כשעמד בדלת לשאול שאלה והגרי"ש לא היה בבית, החוותה הרבנית ע"ה שכבר הכירתו על המרפסת שמחוץ לדלת ואמרה לו: "אתה רואה את ה'לוגאן' [ה'הול']? אתה חושב שתמיד היה סגור כך? לא. הכל היה פתוח, בימי שלישי היה פה יום הכביסה, כאן עמדה הפיילע... לא היו חלונות סביב...".

בעל מעשה אחר מתאר, כי לעתים רבות היתה מתעניינת אצל המתדפקים על הדלת: "מה באת לשאול את הרב", והיו רבים ששאלותיהם לא היו רק שאלות הלכתיות גרידא, אלא נבעו מתוך מצבי חיים מסויימים, והיא מצאה את מקומה לעזור ולייעץ...

בהקשר לזה מעניין מה שסיפר אחד מחשובי מקורבי הגרי"ש מזה עשרות שנים: ביום שישי אחד הגיע עם בנו בן השלוש לבית רבינו כדי שיגוז מעט ממחלפות ראשו, כנהוג, והמתין עמו בחוץ כדי שהגרי"ש יסיים את לימודו. הרבנית ע"ה ניגשה וקבלתם בסבר פנים יפות, ושאלה לשם מה הגיע היום? ומשענה לה כי בנו הרך נעשה בן שלוש שנים הוא מבקש לקיים את המנהג של גזיזת השערות על ידי הגרי"ש כדי שיברכו שיגדל בתורה, נענתה ואמרה במתק שפה: "חבל על הזמן של הלימוד שיצטרך הרב לבזבז בגזיזה, אני מציעה שאני אגזוז מעט שערות, ואחר כך כשיסיים ללמוד אביא אותן לידיים של הרב, הוא בודאי יברככם מכל הלב..." וכך הוה...

אירע לא פעם, ששובל השואלים התארך מעבר לרגיל. אמנם היה זה עדיין בתוך פרק הזמן שהקציב לעצמו להזדקק לענות בהלכה, אבל ליבה של הרבנית כבר נחמץ בקרבה. "מספיק כבר להיום" פנתה אל האחרון בתור, "זה מבטל אותו מהלימוד, ואיך אתם יכולים לגזול ממני ומהילדים שלנו את הלימוד שלו?". היא היתה מסבירה באורך רוח בנעימות אך בנחרצות, כי התורה שהוא לומד שומרת על הבית ומגינה עליו, וכי כל הסיעתא דשמיא שיש להם כל יום זה בזכות תורתו.

פעם פנתה ואמרה לאחד השואלים שהטרידו את רבינו: "הוא לומד בשבילך?!"...

רב אחד הגיע לבית רבינו לעת ערב לדון לפניו בסוגיה סבוכה ולבקש את הכרעתו. הלה לא ידע לקצר בדבריו, והפליג במשא ומתן של הלכה שעה שלמה! במשך כל הזמן הרב הזה לא רמז לו רבינו כלום. רק כשכבר גמר ויצא מהבית העירה לו הרבנית: ידע כבודו, שהרב לא יוסיף שעה של שינה על חשבון מה שמאחר כל כך הערב לעלות על יצועו, אלא יקום בדיוק בדקה שקם אתמול...

פעם נלוה לגרי"ש אדם, ושאלתו בפיו בענין שרבינו לא אבה להתערב בו, ולא ענה לו. כך הלך השואל אחריו אחרי תפילת שחרית, מפתח בית הכנסת תפארת בחורים עד פתח ביתו, וחזר לשאול את שאלתו. הרבנית עמדה במעלה המדרגות, והבחינה שמרן צועד ואחריו אותו אחד, וצעקה עליו: "מה אתם רוצים ממנו – תעזבו אותו!".

כאשר הדיין הג"ר אליעזר גולדשמיד והרב צבי וינמן הגיעו לבית רבינו במשך תקופה מסויימת יום יום, היתה הרבנית גוערת בהם בבואם: "עזבוהו! אני התחתנתי עם 'ישיבה-מאן'; לא עם עסקן"... (והיו המילים 'ישיבה-מאן' [בן-ישיבה] נשמעות מפיה בחשיבות כמתארת את מעלת שבחה של מרגלית נדירה יקרת ערך, שיא המעלות! אשר הטיפול בפרצות הלכתיות ציבוריות כמוה כעסקנות שאינה שייכת כלל ל'בן-ישיבה'!).

לפעמים היה הגרי"ש שומע את גערותיה, והיה מגיב בחיוך.

לעומת זאת, היו לרבנית "תגובות" מקוריות אחרות:

פעם עלה הגרמ"מ שולזינגר לירושלים כשמטרת פניו לשוחח בסוגיות קשות עם הגרי"ש. הוא הגיע לבית רבינו בשעה ארבע ועשרה אחרי הצהריים, והרבנית פתחה את הדלת ואמרה כי בעלה כבר ב"אהל שרה" – מקום לימודו... בירר הגרממ"ש האם יוכל לפנות לבית המדרש "אהל שרה" כדי לפגוש את הגרי"ש ולדבר איתו?, שהרי לא הגיע לפגישת חולין או לשיחת מרעים, רק ללימוד. ענתה הרבנית: "אין לכם מה ללכת, הוא סוגר את הדלת ויושב כשגבו מופנה לחלון, וכמה שתדפקו לא יועיל לכם, הוא לא זז ממקומו ולא פותח".

והוסיפה: "איר דארפט פארשטיין, ער שטודירט נאך... ער זאגט מיר, מענטשן קומען דאך פרעגן שאלות, און איך דארף דאך וויסן צו ענטפערן. אויב איך וועל נישט לערנען, איך וועל נישט וויסן וואס צו ענטפערן" תרגום: אתם צריכים להבין, הוא עוד עושה 'שטודירן' [השתלמות והתמחות מקצועית שעושה כל בעל תעודה ותואר עד שגומר להבחן על ידיעותיו ולקבל את התעודה]. הוא אומר לי – אנשים באים ושואלים שאלות, אם אני לא אלמד אני לא אדע מה לענות...

"שלא ייצא מהלימוד"

בחולו של מועד חג הסוכות בשנת תשמ"ט (ימי הקמת "דגל התורה"), הגיע מחותנו הגרש"ז אוירבך לביקור (כמנהגו מדי חג).

השיחה היתה כולה בדברי תורה והלכה כמנהגם מימים ימימה, נושא נוסף לא עלה אפילו לא ברמז... בדרך צאתו של האורח הדגול אחרי שכבר נפרד מהגרי"ש, פנתה אליו הרבנית בנימה של תחנונים: "אנא, תבקש ממנו שלא יכנס לזה... זה יוציא אותו מהלימוד..."

רבי שלמה זלמן שמע וחייך. אמנם הוא עצמו נמנע מלהתערב בהתרחשויות דאז, אבל להעיר לרבינו לא עלתה על קצה דעתו.

על רבינו עם הרבנית:

הרב ידידיה ינובסקי זצ"ל מראשון לציון כיהן במשך שנים רבות כרב אגודת הכורמים, ובמסגרת תפקיד זה היה טורח ימים ולילות בקיץ ובחורף ומפקח על עניני הערלה ושאר מלאכות הגפנים שמהם נבצרו הענבים ליינות של חברת "כרמל מזרחי". כשהעביר את התפקיד האחראי לבנו הרב אי"ש ינובסקי שליט"א, סיפר לו על בעיה קשה וחמורה שטרם היה לה תקדים ואינו יודע פתרון לה, וכי הוא חושש מאוד שבעיה זו תפגע בעתיד ביכולת לספק יינות תחת השגחה מהודרת.

השאלה התעוררה בעקבות הכנסת מכונת בציר חדישה (מעין 'קומביין' של תבואה) לנסיון באחד הכרמים, כשהתכנית היא להחליף בכל הכרמים הגדולים בהדרגה את הבציר הידני שנעשה עד כה באמצעות פועלים, לפעולה על ידי קומביין זה המפריד את הענבים מהגפן תוך כדי נסיעה בין שורות הכרמים, ומפילם למכולה שממנה עולה מסוע לכף מיוחדת של טרקטור הנוסע בצמוד, ונהגו נכרי, וכאשר מתמלאת הכף מרוקנה הנהג לתוך משאית. וכבר בעת הפעולות הנ"ל יוצא מיץ מהענבים הבצורות.

לעומת מיץ שאולי זב בעת בציר ידני שלא מגיע בסופו של דבר ליקב, למכונת הבציר המכנית נכנס מיץ רב שהמכונה גורמת לו בכוונה בעת ההפעלה, והוא מתערב עם הענבים המגיעים ליקב ולבקבוקים. וכידוע בהלכה, לא כל מיץ שיוצא מהענבים ונוגע בו גוי גורם לו להכנס לכלל "נסך", והבעיה של המכונה החדישה הכריחה הכרעה של גדול הפוסקים. הרב אי"ש ינובסקי הציג את השאלה לפני הגרי"ש (כמנהגו התדיר לעשות כל דבר על פיו, ולשם כך ביקר במעונו פעמים רבות מאוד וזכה לקירבה מיוחדת), ומלכתחילה אמר לו רבינו כי לשם תשובה עליו לראות את פעולת המכונה מקרוב, אך הרעיון להגיע אל הכרם להתבונן במלאכת המכונות לא יצא אל הפועל. לאור העיכוב הציעו לגרי"ש שיסריטו את המכונה בעת פעולתה, וע"י ראיית ההקרנה יוכל לפסוק בלי לצאת מהבית. הגרי"ש הסכים וצלם העיתון "יתד" נשכר לשם תיעוד המכונה החדישה, ולאחמ"כ הגיע לבית הגרי"ש.

ערב אחד, הגיע טכנאי ההסרטה להרכיב את המכונה בחדרו של הגרי"ש על שולחנו, וממול הצמיד מסך שעליו ייראו התמונות בעוד זמן קצר. כשנכנס הגרי"ש לחדר והבחין במכונה הגדולה, והסבירו לו מה הוא עומד לראות... התבטא בחיוך "דאס איז די ערשטע מאל אין מיין לעבן ואס איך זעה אזא זאך..." [תרגום: זו הפעם הראשונה בחיי שאני רואה כזה דבר], והוסיף משפט שלימד הרבה את הנוכחים: "מדארף רופן דעם רעבצן" [תרגום: צריך לקרוא לרבנית].

ידע הגרי"ש שכמותו הסגור באהלה של התורה, גם היא כבת ירושלים הטרודה בעניני הבית והחסד לא ראתה מימיה פלא שכזה, וכשהבחין בדבר כל כך מחודש ומעניין זכר דבר ראשון את זוגתו המקריבה את כל חייה בטורח ועמל רב למען תורתו ושקידתו, שיקראו לה כדי שגם היא תיהנה!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!