יו"ר העבודה החדש טוב לחרדים? // אבי בלום

בחירתו של גבאי לראשות העבודה, לא רק שאינה מקרבת את תחילת הסוף של נתניהו, אלא אף דוחה את תחזית מועד הבחירות הבאות. השוט של צירוף הרצוג שהונף כל העת מעל ראשו של בנט, נשחק ונקרע, ולבנט אין שום סיבה לשנות את האווירה. כחלון שמביט בעיניים כלות איך החבר האלמוני שהוא הכניס לממשלה על גבו, נבחר בכוחות עצמו, יתבצר בתפקידו כמה שרק אפשר. ליברמן מעולם לא חש בגן עדן כמו במשרד הביטחון ונתניהו למד מתקדים יאיר לפיד שמועמד חדש, כדאי לשחוק עד דק. אם יש דבר מה שמאיים על שלטון נתניהו, זו התנהלותו של האיש עצמו והחקירות שמתנהלות בעניינו. אם הצוללת הקואליציונית תטבע ויוגשו כתבי אישום נגד ראש הממשלה, השותפים ינסו לצוף על פני המים בכוחות עצמם. ייתכן מאוד שבסיטואציה שכזאת, ביבי יקדים ויכריז על בחירות.

קולות הרקע שגבאי השמיע במהלך הקמפיין, כשדיבר על נישואין אזרחיים ותחבורה בשבת, לא נעמו לאוזן החרדית, אך ייתכן, בהפוך על הפוך, שגם זה לטובה. בניגוד ליאיר לפיד שינק את משנתו בבית אביו המנוח בעל העמדות הידועות, הרי שגבאי, גדל במשפחה מסורתית. אם הקריצה שלו לעבר בוחרי יש עתיד תגרום למעבר של כמה מנדטים ממפלגת לפיד לעבודה, גם אנחנו נרוויח.

בשלב הזה, מגיע לו בהחלט שכר שיחה נאה. בנאומו הבוסרי עם בחירתו, בעת שהבטיח להישיר עיניים לבוחרים והשפיל עיניים לדפים, גבאי נמנע מלהזכיר נושאים מעוררי מחלוקת שעומדים בליבת יחסי דת ומדינה. את הבוקר שלמחרת בחירתו הוא פתח באזכור של שיחות עידוד שהוא מקבל מכל המגזרים, כולל מהחרדים.

חייבים להודות שבעיני הפוליטיקאים החרדים, אבי גבאי הוא תעלומה אחת גדולה. היחידים שמכירים את האיש בזירת המשא-ומתן, הם המו"לים של העיתונים החרדים שהתדפקו על דלתו כמנכ"ל בזק כדי שיספק להם פרסומות. החרדי היחיד שמכיר את האיש מקרוב, הוא איציק אלרוב, תושב בני ברק, הזכור ציבורית מימי המחאה החברתית, שליווה את יו"ר ש"ס אריה דרעי במשרד הכלכלה והתמקד בתחום של תעסוקת חרדים. אלרוב היה טיפוס חיובי יותר מדי בשביל הקלחת החרדית הפנימית, וקדנציה קצרה במשרד הכלכלה הספיקה לו כדי להבין שמודל שיתוף הפעולה עם אישים חילוניים, סטייל המחאה החברתית, מתאים לו יותר. אם אלרוב יתפוס נפח בסביבתו של גבאי, כפי שאבי אבוחצירא תפס מעמד בלשכתו של איווט, והיה זה שכרנו.

בשורה התחתונה, גבאי עשוי להוות עבורנו בשורה לא רעה. כעשרה מנדטים של המחנה הלבן שזרמו לכיוון המחנ"צ, נדדו בסקרים האחרונים לכיוונה של יש עתיד. ל'עבודה' של פרץ הם לא היו חוזרים, אבל גבאי בהחלט עשוי לתת פייט. אם אכן זה מה שיקרה, ובחירתו תקטין את כוחו של לפיד, כי אז ה'גבאי' הזה, יעשה לכולנו צדקה וחסד.

שכר עבודה

מקמפיין הבחירות לראשות מפלגת העבודה, יש חרדי אחד שיצא מורווח, עם שכר ביד. לא מדובר באנשי החוג החרדי החדש של המפלגה, שתמכו בפרץ ונחלו כישלון, אלא דווקא באיש יהדות התורה, השר יעקב ליצמן.

מעמדו של שר הבריאות יעקב ליצמן שנבחר פעם אחר פעם בסקרי דעת הקהל כשר הפופולרי בישראל, לא עמד לאחרונה למבחן. את המשאבים המדוללים שכלי התקשורת מקצים לענף הסקרים הם השקיעו בחודשים האחרונים במפלגת העבודה.

יוקרתו של ליצמן לא הובאה למשפט הציבור מאז החל משבר רופאי המחלקה ההמטו-אונקולוגית בהדסה. למרבה המזל, אם אפשר להשתמש במינוח בתחום הכל כך עצוב הזה, פסיקת הבג"ץ שצידדה בעמדת משרד הבריאות, הקדימה ביום את התוצאות במפלגת העבודה. בשבועות הקרובים הסוקרים יתמקדו מן הסתם בפילוח סקרי ראש בראש של מועמד העבודה הנבחר מול כל השאר. לליצמן אם כן, נותרו עוד כמה שבועות להתאוששות עד לסקר הבא, כשפסיקת הבג"ץ נותנת לו רוח גבית.

אין מקום לציניות בתחום כה נוגה ועצוב, למרות שזה בדיוק מה שעשו כמה מהמעורבים בסיפור. את האופי של ליצמן שהולך עם האמת שלו עד הסוף, הציבור החרדי מכיר וגם הרחוב החילוני למד לכבד. אבל יש תחומים שבהם גם לאדם עקבי כמו ליצמן עדיף להיות חכם ולא צודק. כמו ששר ביטחון לא מתעמת עם הורים שכולים, כך שר בריאות לא שם עצמו בחזית, מול הורים לילדים חולי סרטן. כשליצמן הבין זאת באיחור, הוא החליט לנקוט באסטרטגיה של הסכמה לכל פשרה שהוצעה. התבונה הזאת, הקנתה לו את תמיכתם של שופטי הבג"ץ, והקנתה לו נקודות בדעת הקהל אחרי תקופה קשה. את מעמדו הציבורי שנפגע הוא יצטרך לשקם במחוזות אחרים, ולא במסגרת ועידת המודיע. בשביל השר החרדי הפופולרי וגם עבור הציבור שהוא מייצג, יש לקוות כי התקשורת תפנה את מבטה לכיוונים אחרים. מהסיפור הזה, אהדה לשר כבר לא תצא.

פרשת בית החולים הדסה, היא תמונת ראי למצבה העגום משהו של הנציגות החרדית בתקופה האחרונה. לא מדובר בחזית הפנימית, שם העניינים זורמים על מי מנוחות, יחסית, חרף המחלוקות המלאכותיות בשאלת ההצבעה על חוק ירושלים וסוגיות דומות. בשבוע שעבר תוארה במדור זה העקביות של גפני בהשמעת תפיסות מדיניות מתונות לאורך השנים, וההקצנה המדאיגה שאינה מאפשרת כיום השמעת עמדה חרדית לעומתית לממסדיות הימנית. ח"כ מאיר פרוש, שנהנה לשבת על המשבצת הימנית של הסיעה, שלף השבוע מהארכיון הבלתי פורמלי של כנסת ישראל (במשרדי שלומי אמונים כמובן), את תוצאות ההצבעה על 'הצעת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל' משנת 2000. גפני הצביע בעד בקריאה טרומית, ובסבב הבא תמך גם בהצבעה שמית.

לטענה נגד סתימת פיות והשתקת עמדות שבאה מכיוונה של דגל התורה, פרוש השיב השבוע בשיחה עם ח"כ חרדי, ולא מאגודת ישראל. "על איזו אידיאולוגיה מדברים פה?" הוא שאל והוכיח, "הרי כשגפני יצא למלחמה מול סמוטריץ' נגד חוק ההסדרה, במשרד החינוך שאלו איפה הכיתות של גני תקווה. אין פה שום אידיאולוגיה, רק עניין של תן וקח. אני מציע לגפני שיודיע מה הוא רוצה לקבל כדי להסתדר ונתמוך בו, אבל רק בתנאי שכשיבוא להסתדר, ישתף גם אותנו. מה שאי אפשר לעשות, זה לריב ביחד ולהסתדר לבד".

המחלוקת הזאת, מפרנסת עיתונים ואתרים, אך לא הייתה חשובה די הצורך כדי להעלות את הנושא לדיון בישיבת הסיעה השבועית - ולא רק בגלל היעדרותו מסיבות אישיות של יו"ר הסיעה מנחם לייזר מוזס. אי אפשר להתעלם מכך שבמבחן המציאות, שיתוף הפעולה בין חברי הכנסת בש"ס וביהדות התורה, הוא מהטובים שידענו בכנסות ישראל. די היה לראות איך חברי הכנסת יוצאים מגדרם ומתעניינים באמת ובתמים בשלומו של ח"כ יגאל גואטה. "יגאל בן?" נשמע גפני השבוע במזנון הח"כים, כשהוא משוחח עם הח"כ המאושפז, מבטיח להתפלל לשלומו כשעל פניו ארשת דאגה. כשמישהו מהנוכחים שהחל לומר קפיטל תהילים הזכיר לגפני שמדובר באותו גואטה שחבט בו לא פעם, הסביר גפני שכל ח"כ חרדי שנעדר מהבניין, משפיע על התוצאות בהצבעות בוועדות. עם כל הציניות שנוכחת דרך קבע במשכן, התובנה הזאת נכונה כמעט לכל הסוגיות החרדיות בקדנציה הנוכחית שנתמכות כמעט פה אחד, למעט תקנות המזון ועוד כמה קינוחים.

המגבלה שהוסרה

עד לפני כמה חודשים, החיים התנהלו על מי מנוחות. התקציבים זרמו, ההבטחות קוימו – לא מעט בשל שיתופי הפעולה, בסוגיות המהותיות, מול לשכת רה"מ. אופוזיציה אנטי-חרדית לא נראתה באופק ומי שעשה זאת בעבר, חבש כיפה והפריש חלה. בשבועיים האחרונים משהו השתנה. חבילת הכול כלול של כותל-גיור-שבת, הזכירה לחילונים ימים אחרים. אז נכון שחברי הכנסת מסבירים במידה רבה של צדק, שהמקריות חגגה. את חוק הגיור מנדלבליט ביקש לקדם בטרם יפסוק בג"ץ, כלקח מפרשת המרכולים. במתווה הכותל, ההקפאה בכלל החליפה את דרישת הביטול ובענייני השבת, מדובר היה ביוזמה של ח"כ בודד שלא הבשילה כל צרכה. אלא שכמו במשבר בהדסה, לא המציאות הפוליטית-משפטית היא שקובעת אלא הנראות הציבורית – והח"כים החרדים בשבועות האחרונים, נראו מדושנים ושבעים.

בשבוע שעבר צוטט במדור זה ח"כ ביהדות התורה שאמר "ניצחנו יותר מדי". קורא נאמן הפנה את תשומת הלב למאמר שנכתב כאן לפני תשע שנים, בשלהי קדנציית אולמרט, בעת שח"כ יעקב ליצמן ביקש ליצור 'בלוק טכני' בדרישה להחזרת קצבאות הילדים כתנאי לכל מהלך פוליטי כלל מערכתי. 'מגבלות הכוח' הייתה כותרת המאמר, בתובנה שחזרה על עצמה (ולצערנו לא יושמה) עם הקמת ממשלת נתניהו השנייה וההשתלטות החרדית על עמדות המפתח בממשלה.

את הבקשה להקמת בלוק טכני לצרכי מו"מ קואליציוני הפנה אז ליצמן תחילה ליו"ר ש"ס דאז אלי ישי. "אשמח אם גם הפעם – בכל קונסטלציה אפשרית, אם זה במינוי קואליציה חדשה, או בבחירות קרובות – הרעיון ייצא מהכוח אל הפועל", כתב אז ליצמן לישי. יו"ר ש"ס דאז הגיב בחיוב, אך דווקא בדגל התורה הגיבו בשלילה. כשמרן הגראי"ל שטיינמן שמע על היוזמה הוא הורה לחברים בדגל להימנע מחבירה למהלך – מחשש שאמירה ציבורית וקידוש מלחמה על נושא תקציבי שהפך לסמל מאבק חרדי-חילוני, תיצור כלפינו זעם ציבורי.

הנה מה שצוטט כאן אז, וחודד בהמשך עם הקמת קואליציית נתניהו השנייה בשם אחד מנאמני בית מרן ראש הישיבה, שהפך ברבות הימים לאחר מחברי הסיעה: "הסיבה האמיתית להתנגדות העקרונית היא אותה סיבה שעמדה לנגד עיניהם של גדולי ישראל במהלך דורות של גלות. החשש מגרירת היהדות החרדית למסע כוחני של כיפופי ידיים. מי שמרשה לעצמו לנהוג כגביר של העיירה, יאבד כל פרופורציה, אם תינתן בידיו עוצמה של שמונה עשר מנדטים. זהו החשש, וממנו נולדה ההוראה החד משמעית. אולי יש כאלה ששכחו זאת, אך בבית ראש הישיבה, נקודת ההשקפה הייתה ונותרה, של יהודי שחי לפי התפיסה הגלותית, גם בארץ ישראל, ומחוייב לדאוג לצרכיו, מתוך זהירות מתמדת שלא לעבור את הגבול".

הגבול הזה, נחצה כזכור בקדנציה שלאחר מתן אותה הוראה, ואת התוצאות חווינו כולנו עם נסיקתו המטאורית של יאיר לפיד. בתום קדנציית בלהות, שבנו לקדנציית חלומות – אך דומה כי אחרי יותר משנתיים של ישיבה בטוחה בקואליציה, לקחי ההתעלמות מאותה הנחייה נשכחו. החגיגות נמשכות, ההצהרות לא מרוסנות. הקמפיין הבא של יאיר לפיד, ואולי גם של אבי גבאי – יושק מחדרי הסיעות החרדיות. את מגבלות הכוח ששכחנו, עדיף שנקדים להבין בעצמנו, לפני שאחרים יסבירו זאת לנו.

רב עם טעם

בעיצומו של משבר הגיור ששם במוקד את כשרותם של רבני הערים, אי אפשר להימנע מסוגיית כשירותם לתפקיד. מדורים פוליטיים אינם המקום לדון באופיים השיפוטי של דיינים, או במזג הרבני של רבני ערים, אך בסיטואציה הנוכחית אי אפשר שלא לתת בהם סימנים.
רבנים מסוגם של הגרי"מ לאו שפרש לגמלאות בתל אביב, והגר"ש הכהן קוק שיש מי שמנסה להפרישו לגמלאות ברחובות – חסרים לכולנו בנוף המועמדים לכהונת רבני ערים, בעיקר בערים חילוניות או מעורבות. כשאישים מקרבים בני דמותו של הרב לאו, מדברים על זהות יהודית ברחובותיה של העיר העברית – לא נוצר אנטגוניזם אצל השומעים, לא רק בשל תוכן השיח, אלא גם בגלל זהות המשוחח.

לא אשכח איך בתור בחור צעיר המתגורר ברחובות, הגיע הגר"ש קוק להיכל הישיבה בה למדתי וכינס את התלמידים לקבלת שבת מאולתרת מול בתי העינוגים שנפתחו בשבת. למעגל שירת 'עם מקדשי שביעי' הצטרף גם נוער חילוני, שראה את הרב החרדי, בעיניים דומעות, מסביר בעברית ישראלית מהי קדושת השבת. אהבת ישראל אי אפשר לזייף, וכשהזיק נדלק בעיניים והקול חדר ללבבות, הצטרפו לרוקדים, גם אלה שעשו את דרכם למקום כדי לחלל את השבת.

הבחירות שעומדות כיום על הפרק (וקידומן נחשף לראשונה במדור המוניציפאלי של 'קו עיתונות'), הן הבחירות לרבנות העיר בית שמש, העיר שעלתה השבוע לכותרות בשל המאבק המשפטי על שלטי הצניעות. אם חפצי חיים יהודיים אנחנו, ולא ששים אלי מחלוקות שקורעות את העם, מן הראוי שהרב שייבחר לא יהא בן דמותם של מניפי שלטי הצניעות המתסיסים, בחוצות העיר. תנו לנו עוד רבנים מסוגם של הרב לאו בתל אביב, הרב קוק ברחובות והרב גרוסמן במגדל העמק. תלמידי חכמים שיודעים להלך בין הבריות, להנעים את דבר היהדות, להאהיב ולא להשניא. לתת פייט אמיתי לרבני 'צהר' ולהוכיח שאפשר לקרב בלי להיות דתי לייט, ליצור דו שיח בלי להתפשר על עיקרי הדת.
בבית שמש, נכון לעכשיו, זה לא קורה. מבלי לפגוע באף אחד מהמתמודדים, לא הוגשה עד כה מועמדות של רב בעל שם תורני ושם טוב ציבורי. אחד כזה שיוכל לאחות את הקרעים בעיר ולהתקבל בקרב כל הקהלים, בלי לוותר ובלי להתפשר.

העובדה שהיהדות החרדית הספרדית, לא הצליחה לקדם עד כה מועמד שניחן בתכונות הללו, יוצרת את הסדק אליו מנסים כבר עכשיו להיכנס רבנים מזרמים אחרים. בבית היהודי, כבר גיששו השבוע מול הנציגות החילונית בעיר, האם ניתן לנסות ולתת פייט אחרון על דמותה של העיר ולקדם מועמד ספרדי שייתמך גם על ידי אחדים מבני הציבור החרדי. יש גם מי שבונה על כך, שהיעדרו של מועמד ספרדי-חרדי המוכר בציבור וזוכה להוקרה, תביא לפיצול גם בתוך המחנה החרדי, ולהרצתו של מועמד אשכנזי.

במציאות שבה ש"ס שולטת במשרד הדתות ונציגה מכהן כראש העירייה, קצת קשה לחשוב על סיטואציה שבה היהדות החרדית מאבדת את הבכורה, אבל העלאת המחשבה לכשעצמה, אומרת דרשני. בקדנציה שבה ש"ס מנסה לפרוץ את תקרת הבטון הספרדית ולהגיע לקהל מסורתי שקוף, ובימים בהם הציבור החרדי שב ונדחק למשבצת הבדלנית, כדאי שמישהו שם למעלה, ישים עין צופיה מציון – לבית שמש, ויסלול את הדרך למועמד ספרדי חרדי, שיחזיר עטרה ליושנה. אחד כזה, שיידע לחבר בין העיר הישנה לחדשה. לא רב מטעם, אלא רב עם טעם. מבלי להכניס ראש בין הרים ולצדד בשמות רבנים, תושבי בית שמש יודעים לספר על רבנים מקומיים שעונים לדרישות התפקיד המתגוררים בעיר וטרם הגישו מועמדות רשמית. במקום להרחיקם ולמנות מקורבים, כדאי שבש"ס הרשמית יתחילו לחשוב על התושבים.

מי שמבין כנראה את רגישות הבחירה הצפויה הוא ראש העירייה משה אבוטבול, שבניגוד לפרסומים זרים ובוחשים מקומיים הבהיר בישיבת העירייה האחרונה כי אין בכוונתו להתערב בהליך. "ביקשתי מחברי העיריה לממש את זכותם בגוף הבוחר ולהצביע כל אחד על פי צו מצפונו ועל פי הוראת רבותיו", אומר משה אבוטבול ל'קו עיתונות', "אני אישית לא חבר בגוף הבוחר, ואשתף פעולה עם כל רב שייבחר. היות שמדובר בתפקיד רוחני, אני מבקש להימנע מחילול ד' ומהשמצות, ולכבד האחד את השני". ונאמר אמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!