לפתע צעקה: "וואסער!" • הצצה לחבורה 'בריסקאית'

כשהציע לי כתבינו בניו-יורק להצטרף לחבורת מצות של בריסקער'ס, חששתי.

בעיני רוחי כבר ראיתי חבורה מוכת מרה שחורה, זועפת ונוזפת, העסוקה כולה בהפחמת בצק טרי ווידוא ההריגה של כל טעם טוב שיש לה למצווה ולמצה כאחד.

הופתעתי.

החבורה של הבריסקאים, בראשות ראש ישיבת 'יגדיל תורה', התבררה כחבורה חייכנית ומאירת פנים.

עד שנשמעה בחלל האוויר הצעקה "וואסער!"

בבת אחת השתנתה האווירה החייכנית לאטמוספרה חרדה, קפדנית ואינטנסיבית שסימנה ארבע שעות של "לשם מצת מצווה", עם ריכוז, דקדוק וזהירות, שלא לשנות מאומה ממה שהיה מקובל אצל "דער רוב" - הגרי"ז מבריסק.

לא כל הדקדוקים מובנים, אבל כמו בכל חסידות אחרת, גם אם לא מבינים, לא משנים ממה ש"הרעבע" עשה.

השהייה בחבורה מלמדת מדוע כה קשה אפיית המצה בחבורות בריסק ומדוע מצותיהן כה יקרות:

עיקר ההבדל בהלכה, כמו גם במחיר, נובע מדקדוק שנוקט בו המשנה ברורה (תנ"ט סקי"ח) בניגוד לדעת החזון איש, ולפיו לאחר עיבוד הבצק ורידודו, "שהייה" כלשהי של הבצק המוכן בהכנסתו לתנור עשוייה לגרום להחמצתו המיידית.

בשל דקדוק זה, במקום הכנסת כמה מצות לתנור בבת אחת כמקובל, כאן כל מצה נכנסת בודדת אל התנור וכל התהליך מתעכב בצוואר הבקבוק הזה.

כל עוד המצה לא מפונה על ידי האופה, הרעדלער (מחרר החורים) ממשיך לחרר, וה"גומר" (המרדד המקצועי) ממשיכים לרדד את המצה הבא בתור.

"גדליה א שטעקען!", גדליה מקל!, צועקים בני החבורה לאופה, שימהר ויושיט להם מקל.
לאופה כבר לא קוראים גדליה. אבל לפני שנים היה היה אופה זקן ושמו גדליה. ולפיכך כלל הנוסח את השם 'גדליה' ונוסח בבריסק כידוע לא משנים.

למה?

כבר אמרנו. בבריסק לא שואלים למה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!