כשחרדים לדברו מחללים את שמו יתברך // דעה

הרבה התמודדויות לא פשוטות עוברות על המגזר לאחרונה: המאבק על קדושת הכותל, הסטטוס קוו שנפרץ לאחרונה בערים, התבטאויות של ח"כים אילו ואחרים, כשלקינוח כולנו נכוונו לאחרונה מהחלטת אונסק"ו לגבי מערת המכפלה.

אפשר להרגיע את הכעס עם המנטרה הקבועה שהתקשורת והפוליטיקאים החילוניים שונאים את החרדים, שהעולם שונא את היהודים וכו'. אבל אפשר גם לגלות קצת אומץ וחשבון נפש ולבדוק מה החרדים תורמים לחילול השם הנורא שתורם לא מעט לאווירה הכוללת. נראה שלאחרונה התקשורת החילונית ממש לא צריכה להתאמץ כדי להטיל דופי בציבור החרדי. למרבית הצער יש מספיק בינינו שעושים זאת יפה מאוד: רבנים שנתפסים על גניבה, רבנים שתוקפים תלמידים, הכאת חיילים חרדים והשפלתם וכל כך הרבה שנאת חינם של חרדים ששונאים חרדים אחרים, סתם כי הם שונים מהם ונדמה שהם במצב שקל לחבוט בהם.

האם עצרנו לחשוב שכל אחד מאיתנו יכול להיות גם שגריר טוב, עם קצת מאמץ וקצת אהבת ישראל אמיתית? שכל אחד מאיתנו יכול היה לשנות משהו בדעת הקהל כלפי החרדים?

לפני הרבה מאוד שנים, גם אז התקשורת והציבור החילוני בארץ לא אהבו את החרדים בלשון המעטה. בתקופה בה טרם הוקם בי"ח מעייני הישועה ונשים חרדיות ילדו בבתי חולים רגילים, איש יהודי יקר, הגר"י אדלשטיין זצ"ל, שימש כשגריר בעת שביקר את אישתו היולדת.

גדול המחזירים בתשובה, כמובן לא התכוון באותה עת להיות שגריר רשמי של הציבור החרדי. הוא פשוט הגיע בחן היהודי המתוק שלו לבקר את האישה והרך הנולד. בדרך האיר פנים לכל מי שנקרה בדרכו, לא בגלל סיבה מיוחדת, אלא סתם כי זו היתה דרכו בחיים. הרבנית מינה זצ"ל סיפרה כמה רעש עשו הביקורים שלו בבית החולים "מה, בעלך מהשחורים האלה שמספרים לנו עליהם, דברים כל כך נוראים בתקשורת?"..."אבל אתם כל כך נחמדים ובתקשורת אתם כל כך שחורים...." מפה לשם מצאה עצמה הרבנית מינה זצ"ל עונה לשאלות, מספרת על קדושת השבת ועל אורחות הבית היהודי.

עד שיצאה מבית החולים כבר היו לה כמה פתקים של נשים שקיבלו על עצמן בזמן קצר כל כך קבלות אישיות ורצו את כתובתה כדי לספר לה על כך בהמשך. נשים ששמרו איתה על קשר במשך עשרות שנים אחר כך, נשים ששמרו על קשר טוב יותר עם יהדותן עוד שנים ארוכות וטובות.

לפני קצת יותר מעשר שנים, בתחילת חודש אדר, יהודי אחר לגמרי נכנס בבוקרו של יום שישי לבית ההחלמה אם וילד, בבני ברק. היה זה הבוקר הראשון שלי בבית ההחלמה והביקור הרשמי הראשון שלי בבני ברק, הרחק מגבולותיה המוגנים והאוהבים של רמת השרון. כמה שעות קודם לכן במהלך הערב הובהלתי לשם ע"י משפחת אדלשטיין, לאחר הברית של בני הראשון. הניתוח שעברתי לאחר רעלת הריון קשה גרם למשפחה היקרה לעשות הכל כדי לשכנע אותי להגיע לבית ההחלמה.

אחת מכלותיו של הרב לקחה על עצמה להסדיר מהר את כל העניינים מול אם וילד כדי שאגיע לשם כמה שיותר מהר. לא היה זמן להכין אותי לעובדה שבני ברק היא עיר שאוהבת אחידות במראה ובאם וילד נדמה שכלן הולכות במעין "תלבושת אחידה".

רוב הסיכויים שגם אם היה זמן רב יותר להתכונן זה לא היה מסוג הדברים שהאדלשטיינים מקפידים עליהם. שכן בממלכתו של הגר"י זצ"ל עודדו כל אחד ואחת לחזור בתשובה בדרך הייחודית להם, הן פנימית והן חיצונית. אלא שאותו יהודי שהגיע לאם וילד חשב אחרת לגמרי. הוא כבר היה צמוד למחלקת הילדים כשנכנסתי ולמרות שהיה שקוע בשיחה עם מכר שפגש שם, הוא מיהר להפנות את מבטו ולזעוק בקול גדול: "מה?! הם התחילו להכניס לפה מזרוחניקים? עד כדי כך חסר להם כסף?! לאן הגענו ולאן התדרדרנו?". למכרו הייתה כנראה קצת יראת שמיים והוא לחש לו שאני שומעת. הוא ענה לו בקול רם להחריד "שתשמע. שתדע שהיא לא רצויה פה".

המכר כנראה ניסה ללמד זכות ולהציע את האפשרות שאולי אני בכלל בעלת תשובה וגם לכך היתה לו תשובה "מה זה משנה? מזרוחניקית / בעלת תשובה? אנחנו לא רוצים אף אחד מהם אצלנו. לא אותם ולא את הכסף המטונף שלהם..." המבט הפגוע שלי לא עורר בו שום חמלה וחרטה והוא השתתק רק כשאשתו נכנסה והתחילה לדבר איתו.

כמה הופתעתי לגלות שאשתו היא השותפה שלי לחדר. השותפה שהשארתי אותה בבוקר מתפללת על בנה שהיה צריך באותו יום לבוא בבריתו של אברהם אבינו. "טוב שיהיו לילד זכויות של תפילות מרובות" היא הסבירה. כמה עצוב שביחד עם תפילותיה, הילד בא בבריתו של אברהם אבינו, גם עם הכאב וההשפלה שגרם אביו האכזר, בעל החליפה ההדורה והכובע התואם. העובדה שבנו צריך לבוא בברית של איש החסד לא הוציאה ממנו ולו קורטוב זעיר של חסד וחמלה לאחר ולא ריסנה את ההתנשאות החייתית שלו.

האם משהו השתנה בעשר שנים האחרונות? האם נעשינו יותר מאוחדים? יותר מקבלים? האם הפסקנו לתקוף זה את זה על זוטות?

כל זמן שנעבור בשתיקה על חילול השם שלצערנו קורה במחוזותינו אנו, פעם אחר פעם, כל זמן שלא נמחה בכל הכח על כל פגיעה באחר, הרי אנו כאותם חכמי ירושלים שישבו בשקט בריב הגורלי בין קמצא ובר קמצא. כל זמן שלא נמחה, נצטרך כולנו לקונן בתשעה באב "איכה ישבה בדד העיר רבתי...".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!