פינת פאר: אפליה? הייתי שם כשאמרו לבתי "אין סיכוי שתתקבלי"

יש דברים נסתרים – לא נבין לא נדע.

התשובות השליליות, האפליות, ההקטנה שלנו כהורים מול המשפחה - העלבון, הדחייה, "חוסר ההתאמה", יכולים לגרום לנו למשבר בבית, ויש כאלו שאפילו למשבר בזוגיות, בקשר עם הילדים וכו'.

חובתנו כהורים לדעת לחזק דווקא במקום שאחרים מקטינים - משפילים. הדרמות למיניהן שגורמות למשפחה שלנו לערעור.

כן, גם אני הייתי בסרט הרע הזה.

יש לי שתי בנות מדהימות וחרוצות. את הגדולה קיבלו לבית ספר "מעולה", ולקטנה לא התאים המוסד. למה ?ככה -ללא סיבה.

עברנו השפלות מול ההנהלות למיניהן. הכאב והעלבון היו גדולים. לא יכולתי לראות את הצער שיש לילדה שלא קיבלו אותה למוסד ששם גם אחותה לומדת. העבירו אותנו ממנהלת למנהלת, הביזיון היה גדול. הרגשתי כענייה שמבקשת צדקה. אני כאמא נשברתי. לא יכולתי לראות את הצביעות של "אנשי החינוך".

התחילה השנה והבת שלי ללא כיתה א'.

נשברנו, בכינו, הזדעזעתי מהמנהלות ה"צדיקות" שלא שמעו מעולם על המשפט 'דרך ארץ קדמה לתורה'. הזלזול כאילו אני והבת שלי עשויות מפלסטיק - ללא רגשות, גרם להן - המנהלות להגיד משפטים שלא אומרים אפילו לכלב/ה... והכל בשם הדת והחינוך.

לאחר תחנונים וחתימות על תקנון בעל חמישים(!) עמודים, קיבלנו תשובה חיובית ממוסד לימודים. ההתרגשות היתה בשיא... הגענו לבית הספר עם תלבושת חדשה. אמא שמחה וילדה מרוגשת... נכנסנו לכיתה באיחור של שלושה ימים וכאן חיכתה לנו הפתעה מזעזעת. "אתם לא כאן השנה. מי נתן לכם תשובה חיובית בכלל"?

הרגשתי שאני מתפרקת. הילדה לא הבינה מה קורה. ירדתי שוב להנהלה, ממש התחננתי "תשאירו את הבת שלי, אל תעשו לה את זה. היא תיכנס למשבר. העירייה נתנה לנו את האישור שאנחנו לומדים כאן".

המנהלת, בעיניים פתוחות וחיוך מרושע (!) אומרת לי: "כאן-אין מצב!" באותו רגע הרגשתי שאני מעדיפה להיעלם מהעולם. נמאס לי להיות מושפלת, נמאס לי לראות את הבת שלי בוכה, היא לא מבינה למה אנשים טובים ככה מתנהגים.

התאפסתי-
אמרתי תודה ויצאנו.
יצאנו -
לא יודעת לאן.

בכיתי לעצמי בלב - שהילדה לא תראה. התפללתי מלב כואב וביקשתי מאלוקים שיסדר אותה במקום שמתאים לה. ביקשתי שיכוון אותי לאנשי חינוך שרוצים בהצלחתה. מילותיו של האיש שלצדי, העידוד והתמיכה שלו לאורך הדרך, הציפו אותי ועזרו לי באותם רגעים שהייתי שם לבד. לולא תמיכתו הרגשית בוודאי לא הייתי מחזיקה מעמד.

ממרחק ראיתי את בית ספר חב"ד. לא, אנחנו לא מכירים את המוסדות של חב"ד.

חששתי.
נכנסתי.
עליתי להנהלה...
החיוך על הפנים אמר לי הכל: מכאן אנחנו לא יוצאים.
המנהלת המדהימה קיבלה אותנו בשמחה ואמרה לביתי לפני הכל: "חמודה, אנחנו ביום השלישי ללימודים, קחי תלבושת מהמזכירות ותעלי לכיתה א'. החברות מחכות לך. אני אדבר עם האמא המקסימה שלך והכל יהיה בסדר".

דמעתי.
נדהמתי.
התרגשתי.
זה אמיתי המקום כאן?
זה אמיתי היחס ?
זה אמיתי הצוות?

חיבקתי את ביתי המרוגשת והיא נכנסה לאחר כבוד לשורה הראשונה בכיתה - מול המורה. כן - יחס אישי ואוהב קוראים לזה. הרגשתי שאני רוצה לחבק את הצוות.

העברתי גם את הבת הגדולה לשם. היחס שלהם, הנתינה, אהבת ישראל ללא תמורה(!)
נתנו לי הרבה ברירות.

התחלתי לחיות. הבנות שלי פורחות וכולנו יודעות שיש "אנשים טובים באמצע הדרך".

תודה להנהלת בית ספר חב"ד בבני ברק, החזרתם לי את האמון ב"אנשי החינוך".


אמא/אבא יקרים שלי!

אמא, ראיתי אותך בוכה. גם אבא היה עצוב. אפילו עצוב מאוד. הוא לא בכה, רק הסתכל עלייך בעניים אדומות. אני בת תשע ולא מבינה בדברים של גדולים, אבל אני יודעת שלא קיבלו את חני שלנו לבית ספר ולכן אתם עצובים. חני בחדר בוכה ואני עצובה ביחד איתה.

היא קיבלה קודם בדואר מכתב שהיא לא מתאימה למוסד משיקולים שלהם. אני מנסה לחשוב מהם ה"שלהם" האלו שלא קיבלו את אחותי המוצלחת שלנו...

חני, אני אחותך הגדולה (בכיתה ג'), כותבת לך עם המון כאב וקצת דמעות. אל תתעצבי ותבכי מעוד תשובה שלילית. "הם" - ההנהלה לא שווים שילדה חרוצה וצדיקה כמוך תלמד אצלם.

ושתדעי שאני מתפללת ואומרת תהילים שיקבלו אותך לבית ספר. נמאס לי לראות את אבא ואמא עצובים ומדברים ביחד כל הזמן בשקט, ואותך ככה שבורה.

ואתן, מנהלות, שתדעו שהצלחתם להרוס לנו את האושר שהיה לנו בבית למשך כמה ימים, ורק בזכות אנשים טובים שהם ממש לא אתם - השקט והשמחה חזרו לשרור בביתנו כמו תמיד...
חותמת בכאב,
שולי אחותך
שאוהבת המון.

אם גם את רוצה להתעצם, להעצים, לשתף ועוד, מוזמנת לכתוב לפארלי:
[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!