השיכור המתחזה ומשלוח המנות המתוחכם • טור מיוחד

ידידי, הסוציולוג הפרופסור ע.א.

מי לא חווה את התופעה הבאה: חמישה בחורי ישיבה מתפרצים לבית בסעודת פורים. כולם עוטים תחפושות עם קו דמיון בסיסי משותף והם מבקשים מראש המשפחה לתרום בעין יפה עבור המוסד אליו הם משתייכים.

המחזה הפנים-חרדי היפה הזה מרנין כל לב מידי שנה ופותח את כיסיהם של בעלי הבתים השמחים לתת ולהעניק ביד רחבה.

לקבוצות אלו, באופן כמעט מוכני, נסרך באורח קבע השיכור התורן. הלה מרייר ומגהק, ובקול נשנק דורש מאם המשפחה 'להביא את הוויסקי' כשהוא מסרב בתוקף לכל סוג אחר של אלכוהול משל היה הוא יינן צרפתי אנין טעם.

או אז הוא גם פותח בדברי תורה מבולבלים ותובע מכולם להיות בשקט. גם מחזה זה נעים לעין ופותח את הלב.

מה שפחות מלבב הם השיכורים המתחזים. הם אינם מגהקים ואינם מריירים. הם אינם אומרים דברי תורה והם אינם מצחיקים. הם מספרים בדיחות חסרות טעם והם מנסים לשווא להתחרות בשיכור ה'אמיתי' שמצליח תדיר 'לגנוב' להם את ההצגה. הם מביטים בעיניך ושניכם יודעים שהאיש הוא מתחזה. התחושה הזו יוצרת אי נעימות גדולה שאצל השרלטן נטמעת בעוד שטות פומבית ואילו אצלך היא מותירה מועקה גדולה בלב.,

מאכל ביתי או ממתק לא בריא

פסק זמן, מקופלת, כיף כיף, קליק, דובונים, שוקולד חלב עם אגוזים, עדשים, סוכריות קופצות, בונבונירות עם דובדבנים, עלי שוקולד בצורת גפן, שוקולדים בצורות מרתקות אחרות, מרציפנים ועוד.

אף לא אחד מרשימה [חלקית] מכובדת זו לא חצה את סף דלתי בפורים האחרון.

תחת זאת קיבלתי כן, ובשפע, חלה מקמח מלא, שמנת מתוקה, שמנת חמוצה, רוטב אלף האיים, סלט ערבי, סלט הונגרי, כדורי שמנת ממוסגרים בקרקרים, נתח פשטידה עם בצל ופטריות, מטבלים אקזוטיים, גרנולה בטעם שקדים ותמרים, עוגיות טחינה משולבות בחמאת בוטנים, וקופסת חלב של ריויון מבית תנובה – 'הכי טוב לבריאות שלך'.

על אף שלא ניתן להתעלם מההשקעה האמיתית והאוהבת שנלוותה למטעמים ביתיים אלו, כמו גם מהטרנד החדש של 'משלוח מנות מקורי' שנח על נשות ישראל בשנים האחרונות, קשה גם, סימולטנית, לעמוד מול האכזבה במוצאי החג כאשר אתה לועס 'מעדן' גרנולה ומהרהר בעצב כי המתוקים אותם ציפית ללעוס בנחת ושלהם השתוקקת במהלך כל היום הסוער, מתגלים כוופלים יבשים או חטיפי חיטה מחברות הדרג הנמוך, אותם החליפו הזאטוטים עם חבריהם שוב ושוב. ,

התאבדות או סקרנות

פרשת הנשיא קצב הגיעה לישורת האחרונה שלה, ושוב, כמו בכל הטרגדיות בעלות הפן אישי- ציבורי, מתגלה הישראלי המסוקרן והמציצן במלא כיעורו. שכן מעבר לדיווח הלאקוני, הקורקטי, והענייני על גזר דינו של הנשיא לשעבר, נצמדו אזרחי המדינה המודאגים אל מקלטי הטלוויזיה והרדיו רק כדי לשמוע כיצד בילה הנאשם את שעותיו האחרונות לפני גזר הדין, מה הוא עשה מיד אחר כך, האם הוא בכה, האם הוא צחק, מה שמעו ממנו מקורביו [שנחשפו לפתע בהמוניהם] בשעות האחרונות, והאם הוא יצא לתפילת מנחה בבית הכנסת.

רק ש'לדובדבן שבקצפת', לגולת הכותרת, המסקרנת, המותחת, והדרמטית ביותר עדיין לא הגענו: התאבדותו של משה קצב. שכן כולנו, חייבים להודות, ממתינים בלב מפרפר ודואג לרגעים הטלוויזיוניים היפים הללו, לניידות מחוץ לבית שבקרית מלאכי, להליכה ההדורה וחמורת הסבר של עורכי הדין, לפנים הבוכיות של אשת הנשיא, למומחים שצפו מראש, וכמובן למיטה עטופה יריעות הניילון נישאת על ידי שני אנשי זק"א.

אלא שבינתיים יש להתאזר בסבלנות, מאחר שבשלב זה נמסרו רק דיווחים על 'מקורבים לקצב' הטוענים כי הם חוששים כי הוא ישלח יד בנפשו, רק שהמקורבים לא מוכנים עדיין להזדהות בשמות, והם אינם מוכנים לתארך ולאכן את הזמן בו ימלא הנשיא את משאלות העם הנאור והכמה למשפט צדק.

,

בני תורה או בעלי בתים

הנה סיפרת כי בשבוע שחלף פגשת בחיפה בבחור חרדי, ספרדי, המגדיר עצמו כ'בן תורה אמיתי' שטען באזנך כי פסקיו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף לא נועדו ל'בני התורה' הספרדים אלא ל'בעלי הבתים', כלומר להמון העם. פסקי ההלכה הרפורמאטורים ואופיים המקל לדבריו, לא נועדו, גם בעיניו של הגר"ע עצמו, ל'בני התורה' יראי השמים, בחורי הישיבות ואברכי הכוללים.

אלא שלקונספציה זו, שאינה נחלתו של אותו 'בן תורה אמיתי' בלבד, אין כל בסיס אמפירי מינימליסטי, וכבר אפנה אותך לרב יצחק יוסף בעל ה'ילקוט יוסף' שבשיעור אותו נשא במודיעין עילית תקף בחריפות את התפיסה הזו והצהיר כי כל כללי ההלכה, השיטה והפסקים של אביו, נועדו גם ל'בני התורה' האדוקים ביותר. כלומר, גם חובשי בית המדרש בעלי האוריינטציה הרדיקאלית יכולים להסתמך 'לכתחילה' על ספרי 'חזון עובדיה' ו'ילקוט יוסף'.













,

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!