"אני מנסה לקרוא בשמה, אך לשווא. הקו ניתק" • טור אישי מלב שותת דם

יום רביעי, השעה 14:50.

הטלפון הסלולארי מצלצל.

רעייתי שתחי' על הקו.

"אני יוצאת מהעבודה בדרך הביתה", היא אומרת.

"תשמרי על עצמך, ניפגש מאוחר יותר", אני אומר לה וממשיך בשגרת יומי.

עשר דקות לאחר מכן, עולמי מתהפך. הטלפון שוב מצלצל – ועל הצג שוב מופיע מספר הטלפון של אשתי. מבעד לאפרכסת נשמעות צעקות שבר. בכיות. זעקות המחרידות את חלל האוויר.

אני מנסה לקרוא בשמה, אך לשווא. הקו ניתק. הניסיונות לחייג בחזרה, עולים בתוהו. אין קול ואין קשב.

שניות אחדות לאחר מכן, מציפים המסרונים את הטלפון הסלולארי: "פיגוע בבנייני האומה בירושלים".


עוד בנושא - יממה של טרור:
• הרוגה בפיגוע בירושלים • "בחור ישיבה רץ כשרגליו בוערות"
• דם עבדיך השפוך • גלרית ענק מהזירה המדממת
• "איפה היה פיגוע, מה קרה לך, מה עם הילדה?"
• "אימהל'ה, היה פיגוע!" • תמונות מזירה מדממת
• גראד על בית כנסת • "הכל בגלל הרפיון בישיבות"
• פחד באשדוד: מחר ובשישי אין לימודים
• אש בדרום • גראדים באשדוד ובאר-שבע • "מרגישים כמו במלחמה"
• פאניקה בדרום • רקטות נחתו בסמוך לאשדוד • אשה נפטרה מחרדה
• התגובה הישראלית: חיסול מחבל בעזה


קשה לתאר את התחושה שתוקפת אותך באותם רגעים. סוג של חורבן הבית. תחושה שאין תקומה. איבוד עשתונות טוטאלי. אני מבקש מדב (פוברסקי, מנהל אתר 'בחדרי חרדים'), שיתלווה אלי אל המקום.

אנחנו דוהרים למקום. אל הנסיעה המטורפת מתלווים עשרות רכבים משטרתיים, אמבולנסים, רכבי שב"כ, ואין ספור רכבים שעטו על עצמם צ'אקלקות ומצטרפים למרדף אחר החיים. אלו שנותרו, אם בכלל. קשה לראות משהו. הכל מעורפל. רסיסי מחשבה מציפים את המח במחשבות בלתי נתפסות.

אנחנו מגיעים לזירת הפיגוע. כוחות ראשונים של משטרה מגיעים למקום, ועוטפים אותו בגדרות ניילון. אני רץ נואש. בטירוף חושים מתחיל לסרוק את האזור. לאחר דקות ספורות, אני מוצא אותה.

נדלג ברשותכם על רגעי האימה הראשוניים, על המראות הקשים מנשוא, על זעקות השבר שנשמעו בחלל האוויר, ונגיע היישר לבית החולים 'שערי צדק'.

הפוליטיקאים 'נדחפים'

בבית החולים מקבלים אותנו כמניין (!) אנשי צוות. אחד בודק את מצב העיניים תוך שחברו מברר כמה פרטים טכניים על זהות הנפגעת. באחת הפכנו למספר אר"ן 154. מעכשיו כך יפנו אלינו. אין מקום לרגש.

יש אר"ן מספר 154.

עברנו את הבדיקות הראשוניות, והועלינו אחר כבוד למתחם מיוחד שהוכן 'לכבוד' נפגעי הפיגוע.

"בדיוק מחר אמור להתקיים כאן תרגיל גדול שמדמה פיגוע", מסבירה הרופאה את היעילות יוצאת הדופן.

ואכן, קשה שלא להתרשם מהמוכנות של צוות בית החולים. אנחנו עוברים מחדר לחדר, ועוברים אין ספור בדיקות כדי לוודא שהאירוע לא עלה חלילה בדמים של ממש.

לחדר נכנסות בדהרה עובדות סוציאליות. הן קיבלו אישור מיוחד להפר את השביתה, והגיעו באנושיות וברגישות כדי לטפל בעשרות הנפגעים ששכבו על מיטות שדה בחדר שנפתח לכבוד הפיגוע. לא תמיד יודעים במרוצת החיים להעריך את עבודתם של העובדים הסוציאליים, אך לאחר היכרות אישית קצרה, באמת שמגיע להם תודה. מכל הלב.

כשיצאנו מסדרת הבדיקות, ניגש אלינו כתב של רשת טלוויזיה זרה. הוא ביקש רשות לשאול כמה שאלות. "בבקשה", ענתה לו רעייתי.

איך את מרגישה, הוא שאל.

"אני שמחה שאני עומדת על הרגליים. ושמחה שניצלתי בנס מפיגוע הטרור. יש לי ילדה שמחכה לי בבית, ואני רק רוצה להודות לקב"ה על הנס שעשה איתי. הפסוק 'עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים', מקבל היום משמעות חדשה. אני רק שמחה שרגלי נשארו למרות הכל לעמוד בשערי ירושלים", היא ענתה.

כשירדנו, הקיפו את בית החולים עדת פוליטיקאים שהגיעו להצטלם במחיצת הפצועים. האמירות שלהם לבטח לא הקלו על תחושת הפצועים, אבל ברגעים כאלה כבר שום דבר באמת לא משנה.

חזרנו לאוטו. והרדיו ניגן: "ונקום לעיננו נקמת דם עבדיך השפוך".

ולנו לא נותר אלא לענות אמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!