מדוע פתח גפני בעימות עם פרוש // יעקב ריבלין

כמו משום כלום הגיח לו העימות בין פרוש וגפני על רקע דבריו של האחרון ב'וועידת הארץ לשלום' והעכיר את האווירה בסיעה. ההפתעה הייתה כפולה. גם בגלל מנהגם של השניים לא להוציא כביסה מלוכלכת החוצה, וגם בגלל העיתוי. רק בשבוע שעבר לחמו דגל התורה ושלומי אמונים כתף בכתף מול הבליץ-קריג של הפלג הירושלמי בחזית האמריקאית החרדית. דומה היה שמעולם לא הייתה קרבה שכזאת בין שתי הסיעות, ופתאום אש וגופרית ותמרות עשן.

אלא שלא כולם הופתעו מהקרע שנוצר. "זו הייתה שאלה של זמן בלבד", אומר לנו השבוע גורם די בכיר ביהדות התורה, "שמשהו יקרה בין השניים". היה לו גם דימוי מעניין שמעיד על אופקים רחבים וכושר ניסוח מעולה. "זה כמו הבולענים באזור ים המלח. פני הקרקע נראים יציבים ובטוחים אבל מתחת לפני הקרקע יש המסה בלתי פוסקת של שכבת המלח הגדולה. ביום בהיר אחד ובלי שום הודעה מוקדמת השכבה נעשית כל כך דקה עד שכל מדרך כף רגל של אדם או בהמה גורם להתמוטטות". הנמשל ברור: מערכת היחסים בין פרוש וגפני חלולה לגמרי מבפנים. יש בה מה שצריך רק להעמדת הפנים הנדרשת של עסקים כרגיל בסיעה שנקראת מאוחדת. הלחץ הכי קל והיא קורסת לתוכה בקול רעש גדול. במקום שבו הייתה אחדות נשאר רק בור אחד גדול.

במקרה זה, הבור שנפער הוא נטו אישי. לא בין דגל התורה לשלומי אמונים, אלא בין פרוש וגפני. בדגל התורה נתנו אמנם גיבוי רשמי לגפני והגנו עליו מפני ההתקפה החריפה של פרוש, אבל גם בתוך התגובה הרשמית הייתה נימה של הסתייגות מכמה מהדברים שנאמרו על ידו בוועידת 'הארץ' לאי שלום. ואם בתגובה הרשמית (מפיו של הדובר האסרטיבי הרב מוטק'ה בלוי) כך, על אחת כמה וכמה בשיחות שלא לציטוט עם בכירים אחרים בדגל התורה. "למה בער לו לומר את מה שאמר דווקא עכשיו?!" שואל אותנו ואת עצמו בייאוש קל, אחד מבכירי התנועה.

האמת, שלגפני לא בער שום דבר. בסך הכול הזמינו אותו לוועידת 'הארץ' והוא הלך כפי שהוא הולך לכל מקום שנותנים לו במה לדבר. כמו שהספקנו להכיר אותו גם אם היו מזמינים אותו לוועידה של עיתון 'בשבע' או 'מקור ראשון' הוא היה בא ונושא את דבריו. ספציפית הפעם ההזמנה הייתה לוועידת השמאל במימון הקרן החדשה לישראל, מה שגרם לגפני להתלבט קצת בגלל המעורבות של הגוף האחרון. במקרה פגשנו אותו בשבוע שעבר והוא שיתף אותנו בהתלבטותו. אמרנו לו שאם הבעיה היא התמיכה בכל שונאי ישראל אז הקרן החדשה זה נושא שולי. עיתון 'הארץ' מייצג את הגרועים שבאויבי ישראל באופן עקבי ומוצהר. יחסית אליהם הקרן החדשה היא ממש לא הנושא.

גפני המשיך להתלבט ועשה את מה שנציג חרדי אמור לעשות במקרה כזה. בשבוע שעבר הוא נכנס אל מעונו של מרן הגראי"ל שטיינמן והציג את ההזמנה שקיבל. לדבריו, התשובה שקיבל הייתה "אם יאפשרו לך לדבר נגד הרפורמים - תלך. אם לא - אז לא". גפני אפילו לא היה צריך לשאול את מארגני הוועידה אם יתנו לו פתחון מלא. מי שמוזמן מדבר חופשי על מה שהוא רוצה. הלוואי עלינו כך בוועידות חרדיות בפרט ובתקשורת חרדית בכלל.

מצויד בתנאי האמור, הלך גפני לוועידה ואמר שם מה שאמר. תקף את הרפורמים כמו שהבטיח ואף יותר מזה. לאחר הוועידה הוציאה התנועה הרפורמית הודעה המטיחה בגפני האשמה בשנאת ישראל. ליותר מזה הוא לא יכול היה לצפות. לקבל מהרפורמים תואר של שונא ישראל זה תעודת הכשר עם למהדרין מן המהדרין בקרב שלומי אמוני ישראל.

הנפילה הייתה בהמשך. זה קורה לגפני לא מעט פעמים כשהוא מרגיש 'סחבק' עם המראיין ועם הקהל. הוא שוכח שכל משפט שלו יכול להפוך לכותרת בפני עצמה, גם כשזה מנותק מהקונטקסט הכללי, ולחולל מהומה. מפוליטיקאי שנמצא במערכת יותר משלושים שנה מצופה שיידע את הכלל ויזהר יותר. גפני ידע אך משנסחף באווירה האוהדת שכח את כל כללי הזהירות.

הנה כי כך, הכותרת הראשונה שיצאה מהוועידה טענה שגפני מכיר בזכות הראשונים של הפלסטינים על ארץ ישראל. וזאת בגלל הציטוט הבא: "הפלסטינים היו כאן לפנינו. הוצאנו אותם מכאן אם במלחמה ואם בשלום". אפילו זהבה גלאון לא הייתה מנסחת את זה רע יותר.

כשמסתכלים על התמונה המלאה, הסיפור מקבל הקשר שונה לחלוטין. גפני נשאל מדוע החרדים לא מצטרפים למאבק למען השלום. תשובתו המלאה הייתה שהזכות היחידה שלנו על ארץ ישראל היא רק התורה, ולא שום זכות אחרת. גם הקיבוצים של השמאל ששוחר שלום, כך גפני, יושבים על קרקעות שהיו פעם של פלסטינים שהיו כאן לפנינו ויצאו מכאן מי במלחמה ומי בשלום. כלומר: הוא לא כפר בזכותנו על ארץ ישראל אך מייחס אותה לתורה ולא למניעים לאומיים או הוויכוח מי היה כאן קודם.

ברוח זו הוא גם השיב לשאלה מדוע החרדים מצטרפים תמיד למחנה הימין. גפני: "אתם השמאל, הלכתם נגדנו בכל הדברים שהם ציפור הנפש שלנו. אף פעם לא קיבלנו מכם תמיכה. אז אל תבואו אלינו בטענות כעת".

עד כאן אמירות שבהקשר המלא שהן נאמרו אפשר היה להחליק אותן חרף הכותרות שיצאו. דא עקא שגפני המשיך קצת הלאה. הוא אמר שהדעה של דגל התורה היא שאפשר להיכנס למו"מ מדיני עם הפלסטינים כדי להגיע להסדר (גפני נזהר עם זאת מליפול במלכודת השאלה האם תסכימו לפינוי ישובים ובאיזה קו גבול אתם תומכים), המשיך להחליק באמירה שדעותיה המדיניות של דגל התורה קרובות יותר לשמאל מאשר לימין, והתרסק עם האמירה המיותרת לחלוטין שהשמאל יותר אינטליגנטי מהימין. תוך שנייה הוא חזר בו מכך בניסיון להעביר את הדברים למישור של התבדחות, אך זה כבר היה מאוחר.

בימים כתיקונם ובמערכת יחסים סבירה של שני חברים במפלגה שיושבת כעת על סיר הבשר, דבריו של גפני היו עוברים בשתיקה מוחלטת. הפעם החליט פרוש, מסיבות שתכף יוסברו, שנקרתה לפניו הזדמנות מצוינת להכות את גפני מכת רומח אל השלח. "אולי גפני", כך פרוש, "הגיע לארץ אחרי הפלסטינים. אני נמצא כאן שמונה דורות, כל ההתחבקות עם השמאל היא תמוהה, מרגיזה ואין בה כל תועלת. אמרתי לו את זה כבר בישיבת סיעה לפני שבוע", עכ"ל.

תגובתו החוזרת של גפני הייתה נזעמת לא פחות. "זו לא פעם ראשונה שפרוש מעיר לי על דברים לפני ששמע אותם בעצמו אלא הסתמך על ציטוטים חלקיים בלבד. הוא לא יגיד לי מה לעשות ועל מה לדבר ולא יקבע לי מהי עמדתה של דגל התורה". בראיונות משודרים לאחר מכן הסביר גפני את ההקשר הכולל של דבריו והאשים את פרוש בניסיון לפגוע בו בלי ששמע כלל את הדברים. דבר השופט: התגובה של פרוש הייתה אמנם על דברים שנאמרו מחוץ להקשרם וניכר שלא שמע אותם קודם. אבל היו בדבריו של גפני אמירות שלא היו צריכות להיאמר בשום הקשר. ומה הסיפור הזה של הצמדת תווית של 'לא אינטליגנטים' ליותר מחצי מהעם בישראל?

מי פגע במנדט השביעי

את הרקע האמתי למלחמת האחים הפתאומית הזאת יש, כאמור, לחפש באירועי העבר. ולא צריך להרחיק לכת עד יסוד דגל התורה והיחס העוין של גפני, איש אגו"י לשעבר, לשלומי אמונים במרוצת הדורות. לדגל ושלומי אמונים היו מאז כמה פרקים יפים של שיתוף פעולה מול הסיעה המרכזית, כאלו ששינו את מפת הכוחות ביהדות התורה. הם חברו יחד למהפך בחינוך העצמאי, לכיבוש ועדת הכספים ולניסיון להכתיר בירושלים ראש עיר חרדי בתשס"ט וראש עיר אוהד חרדים בתשע"ג.

האיבה המבעבעת בין השניים החלה בעיצומה של מערכת הבחירות הכלליות האחרונה. גפני, הלום כאב וצער מהיחס של הליכוד לחרדים בממשלת ביבי-לפיד-בנט, יצא כל שבועיים בהצהרה שאם מפת הכוחות בין נתניהו להרצוג תהיה שקולה, יהדות התורה תעדיף ללכת עם האחרון. הוא חזר על כך שש פעמים במהלך מערכת הבחירות.

פרוש קיבל את הדברים כמו קיתון של רותחים לפנים. מעבר לייצוג של הציבור הכלל חסידי, הוא רואה עצמו אחראי על גיוס מצביעים מחוגי הימין הדתי והחרדי ליהדות התורה. בין היתר מדובר בקשרים עם חב"ד וחוגי המתנחלים. האמירות של גפני על אופציה של היפרדות מהשותפות עם הליכוד הבוגדני עוררו זעם רב בחוגים שעבורם שלמות הארץ היא חזות הכול. ונניח לרגע לדיון מי מחזיר יותר שטחים לערבים. ממשלות ימין (בגין, שרון וביבי עם חזון שתי המדינות לשני עמים), או השמאל (הסכם אוסלו וכל המשתמע ממנו). מי שחרט על דגלו את הסיסמא 'ביבי טוב ליהודים' לא יחזור ממנה גם אם הנ"ל יוביל באמת להקמת מדינה פלסטינית.

פרוש ניסה לבלום את גל ההצהרות של גפני אך לשווא. הוא הסביר לו שבין כה וכה אחרי הבחירות מקימים ממשלה עם מי שאפשר להקים ואין צורך להכריז על כך קודם ולהבריח מצביעים פוטנציאליים. גפני טען שקולות הימין כבר ברחו מזמן למרזלים ולסיעות ימין אחרות, וליהדות התורה אין שום דבר שבגללו הוא צריך להסתיר את דעותיו.

גם בדגל התורה היו שלא אהבו את ההצהרות של גפני בעד הליכה עם הרצוג. מדובר בחוגים שרצו בבחירתו של יעקב אשר שניצב במקום השביעי שגורלו היה שנוי אז בערפל. מקורבי הבית בחזו"א 5 טענו שההצהרות עלולות להבריח את הקולות הדרושים למנדט השביעי. לשונות רעות שאסור להאמין להן בשום פנים ואופן אף הלעיזו כי גפני עושה זאת בכוונה תחילה כדי למנוע ממי שלא עונה אחריו קדוש-קדוש-קדוש להיכנס לכנסת על מכסת דגל התורה.

האם זה אכן מה שקרה לבסוף והצהרותיו של גפני אכן מנעו את המנדט השביעי? קשה להוכיח מתמטית. יהדות התורה עלתה במספר רב של קולות מצד אחד, אך הפסידה קולות במגזרים אחרים שאינם מהימין, העצניקים לדוגמא. קשה גם להעריך כמה מצביעי ימין חרדים נסחפו אחר רשימת הנפל של אלי ישי את ברוך מרזל.

מה שברור הוא שבמגזר החב"די נגרם נזק של ממש. הנה נתוני הקלפיות מתוך שני ריכוזים חב"דיים גדולים. בבחירות לכנסת ה-19, קיבלה יהדות התורה שבע מאות קולות בכפר חב"ד ושלוש מאות שמונים וארבע בקרית מלאכי. בבחירות לכנסת האחרונה קיבלה יהדות התורה מאתיים וארבע קולות בכפר חב"ד ומאה ושבעה עשר בקרית מלאכי. ירידה של כשבעים אחוז בקירוב.
גם אם נגביל את הירידה לחוגי חב"ד בלבד ונצמצם אותה לכמה אלפים ממש, קיימת האפשרות שההצהרות של גפני הן שגרמו לה. האם אלו הקולות החסרים שגרמו לאשר לשבת שנה וחצי בבית ולקנות את החוק הנורווגי מפרוש בנזיד עדשים (ג'וב לאברהם שוורץ שמומש רק לאחרונה)? תשובה מדויקת לכך היא כמעט בלתי אפשרית. סביר להניח שהיו עוד כמה גורמים לאובדן קולות, והצהרות גפני בתוכם.

ימי בנט

המשקעים של ימי הבחירות בין גפני ופרוש לא התפוגגו גם כאשר התיישבו הניצים לסעודה משותפת ליד צלחות הקואליציה הגדושות. גפני בוועדת הכספים ופרוש במשרד החינוך המשיכו להתנהג כשני אישים במפלגות יריבות. גפני הידק מחדש את הברית שלו עם ליצמן. ברית שהתבררה כחד צדדית בפרשה החיפאית - והביקורים התכופים של הראשון בשערי חסד כדי להוציא לדגל התורה את העיניים - והעכיר במכוון את היחסים עם פרוש. זה מצידו נשך שפתיים וחיכה להזדמנות הראשונה כדי להגיב.

מאז הקמת הקואליציה הקפיד גפני שלא ליצור קשר עם פרוש בכל הקשור למשרד החינוך. הוא פתח צינור קשר ישיר עם בנט וניסה לקבל ממנו את הדרוש לחינוך החרדי הדגלאי. ההצלחה הבולטת ביותר הייתה בחיפה. בית הספר של נתיבות משה המקורב לדגל התורה קיבל שלושה מזגנים חדשים לקרוואנים בהם הוא שוכן. הישג נאה במיוחד לאחר שהוברר שמי שמוביל את ההתנגדות לקבלת מבנה של קבע הוא נציג הבית היהודי שנחשב כאחד ממקורבי שר החינוך.

מערכת היחסים העכורה הבטיחה שם שהחוק הנורווגי ייקבר במגירה לנצח. ליצמן סירב לתת תרומה ופרוש התנה כמה וכמה תנאים. בשלב מסוים הבינו בצמרת דגל התורה שהם חייבים לקחת את העניינים לידיים וסגרו הסכם שהובא לידיעת גפני רק לאחר שסוכם עד הפרט האחרון.

פרוש שכאמור רק חיכה להזדמנות להלום מצא אותה בוועידת 'הארץ' לשלום. עם קצת הוצאת דברים מהקשרם ועם ניצול כמה משפטים אומללים הוא הפך את גפני לאויב הציבור האולטרא-ימני החרדי. אפילו יגאל גואטה ניצל את ההזדמנות לקושש קצת קולות מחוגי יהדות התורה ותקף את גפני על ההצהרות השמאלניות. לך תסביר לח"כ הטרי שהסכם אוסלו נחתם בממשלה שש"ס הייתה בקואליציה ויהדות התורה באופוזיציה. כשרוצים לחסל חשבונות לא בודקים בעובדות. זה נכון לגבי פרוש. זה נכון גם לגבי גואטה.

שנה ופורש

בטקס צנוע יחסית ובלי הרבה טרראם נפרדו השבוע שופטי הבג"ץ מהקולגה הוותיק אליקים רובינשטיין. בניגוד לטקסי פרישה אחרים ניכר היה שדברי הפרידה אכן יצאו מהלב. רובינשטיין היה אחד השופטים המכובדים והאהודים ביותר בבית שבגבעת רם. נימוסיו, הליכותיו והידע התורני המקיף שלו, הפכו את לשכתו למקום אליו באים שופטים העמלים על פסק דין מורכב ושמחים להיעזר בידיעותיו המקיפות ובעצותיו המבוססות על ניסיון שאין שני לו במערכת.

לציבור החרדי אירוע הפרישה של רובינשטיין מוטב אם היה מתקיים כמה שנים קודם לכן. למעט אהרון ברק ודורית בייניש לא היה שופט נוסף שבאופן עקבי ניתן היה לצפות את פסקיו בנושאי מדינה וחרדים. במובן מסוים, הוא היה אף גרוע מהשניים המוזכרים שהשתיתו את פסיקותיהם על מקורות המשפט הזרים לרוח היהדות. רובינשטיין שהיקף הידע התורני שלו יכול להתחרות עם דיינים בבית הדין העליון, ניצל את הידע הזה כדי לבסס פסקים אנטי חרדיים מתוך מקורות היהדות לכאורה.

וזה לא בכדי שנשיאי בג"ץ צירפו אותו כמעט תמיד להרכבים העוסקים בנושאי מדינה וחרדים. הם היו זקוקים לאסמכתאות התורניות שלו ולכיפה שלראשו כדי להוכיח שפסיקותיהם לא נובעות מתפיסת עולמם החילונית בלבד. רובינשטיין היה עלה התאנה התורני שלהם. למרבה הצער הוא עשה את תפקידו על הצד הטוב ביותר, מבחינתם.

שתי הפסיקות האנטי חרדיות היותר ידועות של רובינשטיין היו בפסילת חוק טל ושלילת הבטחת הכנסה לאברכים. הנ"ל שפך על הציבור החרדי את כל מררת הזעם והשנאה שלו, תוך גלישה לקונוטציות שאלמלא החשש מביזיון בית המשפט היינו מגדירים אותן כאנטישמיות
.
וכך כתב הנ"ל בפסיקה לביטול הבטחת ההכנסה לאברכים: "ביום בו תמה כתיבתה של חוות דעתי הגיע לבית הכנסת בו אני מתפלל יום יום, בחור חרדי צעיר ופנה בקול נרגש אל המתפללים. לדבריו הוא עומד להינשא ואין בידי אביו לסייע לו. אחד המתפללים שאינו מן הקמצנים התריס לעברו אולי תלך לעבוד (מי שמסוגל לקבוע שמי שלא נתן לא נמנה על הקמצנים ללא שימוש ברוח הקודש כנראה מתכוון לעצמו, י.ר.). מי שנתן נתן. אך התמונה העגומה של צעיר בריא המקים בית לא מקצוע וללא פרוטה לפורטה נותרה בזיכרוני".

דברים דומים הוא כתב גם בפסיקה לביטול חוק טל. ושוב עלו בזיכרונו חוויות מבית הכנסת. "בית הכנסת בו אני מתפלל יום יום", כך השופט רובינשטיין, "הוא בית כנסת מרכזי רב מניינים. באים בו בוקר וערב מקבצי נדבות לא מעטים. כמעט כולם, והמילה 'כמעט' הוספה מעיקר מתוך זהירות וניקיון הדעת, הם מן הציבור החרדי. רבים מהם הם אנשים חסונים ובריאים שיכלו לעבוד למחייתם ולפרנס את ביתם בכבוד, אך הם כלואים בסיטואציה שאינה אפשרית ולא קם מי שיאמר שבגדי רבנן אינם תואמים כל אחד". להזכיר, הנושא הנדון לא היה ליב"ה ולימודי מקצוע, אלא הסדר תורתו אומנותו.

בהתייחסות הישירה למעמד בני הישיבות התעלה רובינשטיין לפסגות שנאה שהיו גורמות למבוכה גם ליאיר לפיד. "בישיבות יושבים אלפי אנשים שלא שם מקומם", כך רובינשטיין, "אנשים אלו אילו שירתו בצה"ל, ואילו עבדו ככל האדם וגם קבעו עיתים לתורה כבעלי בתים היו מועילים הן למדינה, הן לקהילתם והן לעצמם". בהמשך הוא הוסיף לדברי הכיבושין גם קורטוב של דברי חכמים על רבים עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם וציטוטים מהרמב"ם על כל המתפרנס מלימוד תורה ואינו עוסק במלאכה הרי הוא מחלל את ה' ועוד ועוד.

והיו לו סיפורים שאוזן לא שמעתם. מעשה באחד מגדולי ישראל מהזרם החרדי שבאו אליו מספר תלמידים וביקשו לנסוע לקברי הצדיקים בצפון. "אמר להם הרב למה לכם לנסוע לקברי הצדיקים, צאו לכם להר הרצל הקרוב והשתטחו על קברי החיילים הקבורים שם כי קדושים הם".

לסיים בכי טוב נציין כי בשנתיים האחרונות לא נרשמו פסיקות אנטי חרדיות על שמו של השופט הפורש. בפסיקה האחרונה שלו בנושאי דת הוא דחה את עתירת ארגוני הכשרות האלטרנטיביים לקבל מעמד מקביל לרבנות הראשית לישראל מכל וכל. וזאת בניגוד לדעתם של רבנים המזוהים אתו יותר בהשקפת עולם. כמו הר' דוד סתיו לדוגמא. זכרה לו אלוקיו לטובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!