פרשת יהודה רבי מלמדת: אין גזירת גיוס, יש גזירת נושרים // יוסף גליק

פרשת המק"ק השקרן שנחשפה ב'בחדרי חרדים' מלמדת אותנו כי אחרי שקריו של יהודה רבי והגירסאות שהופקו ע"י הפלג על עניין "פיתויי הספרדים ע"י הגייסים", נשארנו עם נקודה אחת שחשוב לשים לב אליה.

מאז נחשפה על ידינו הפרשה, שוחחנו עם הבחורים ששמותיהם הופצו ע"י הפלג. שוחחנו גם עם חבריהם ובני משפחתם, ולפנינו נפרסה תמונה כאובה וברורה.

יהודה רבי ביכה מעל גבי במת עצרת סאטמר את לכתם לצבא של בחורים, בחורים שחלקם מבתים לא בדיוק חרדיים, וחלקם מבתים חרדיים אך נשרו והידרדרו. בעוד יהודה רבי מנסה להפנות את האצבע המאשימה כלפי "גייסים" ו"ציידים" שכביכול דיברו עם הבחורים וכל זה כמובן בגלל ה"חוק", הרי שהשיחות עם הבחורים מעלות כי הכשל הוא דווקא חינוכי. אותם בחורים ברובם כלל לא רצו ללכת לצבא, והגיעו לשם רק אחרי שהוכרחו ונותרו בלי ישיבה, והסיפור האמיתי הוא העובדה שלא הצליחו להיטמע בישיבה ונפלטו ממנה.

בלי להיכנס לשיקולים של זריקה מהישיבה כן או לא. לצעוק "גזירת גיוס", כאשר הסיפור האמיתי הוא נשירה, זו עצימת עיניים של איש החינוך והסתכלות מעוותת כזו היא זו שגורמת להשקיע בבחורים בכיוונים לא נכונים, וכך בעצם לאבד אותם. אם מגיע בחור ממשפחה בקושי דתית שהדרך לקרב אותו ולכבוש אותו חינוכית היא להראות לו את היופי והטוב של היהדות, ובמקום זה משקיעים בשיחות "השקפה" על בעיות כאלו ואחרות (קיימות או לא קיימות) של קבוצות חרדיות אחרות, לא פלא שמאבדים אותו מהישיבה, ואחר כך הוא גם מגיע לצבא כמובן.

"גיורא עד עשרה דרי לא תיבזי ארמאה באנפה" בחורים מסוג כזה שכל משפחתם חילונים ושירתו בצבא, כשהמחנך עסוק ראשו ורובו בלהסביר להם את הרוע של זה ועל הצורך לזרוק על החיילים אבנים ולבזות אותם, במקום להסביר לו על מתיקות התורה וחשיבות וגדלות לומדיה, לא פלא שאלו התוצאות, ואחר כך לבא ולצעוק "גיוס" זה פשוט טמינת הראש באדמה, וחוסר הכרה במניעים החינוכיים של הנשירה ושל הגיוס לצבא.

אותו סולם עדיפויות וערכים מקולקל הוא זה שמביא איש חינוך לומר לבחור "לך לצבא חילוני ולא חלילה לנח"ל חרדי", כי מעמידים את הפוליטיקה בראש סדרי העדיפויות, לפני הטובה האישית של הבחור החלש ברוחניות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!