לפעמים אני רוצה להיות סבתא סוליקה

נתקלתי פעם באמרה או בפרסומת כלשהי לסדנת ״העצמה נשית״:
״את הכי מושלמת כשאת שלמה״. וחשבתי שזה מדויק כל כך, עד שניתן לסלוח להם על הקלישאה ועל משחק המילים.

לפני כמה חודשים הזדמן לי להיות בתצוגת אופנה לנערות ולנשים מיוחדות. הן עלו לבמה אחת אחת עם כל המגבלות הפיסיות; בכבדות ובסרבול, חלקן אף מדדות. הן צעדו ומעדו לא מעט, וקמו מיד. לא אשכח את האושר ואת השמחה האמתית שקרנו מפניהן. הן נופפו ידיים לשלום בתנועות עזות, קהל הנשים חש מהן כזאת אהבה ותום לב, אפילו גאווה ראיתי שם.

ואז זה היכה בי.
הן מאושרות כי הן שלמות כל כך עם עצמן.
הן מושלמות.

התמימות והטוהר הצרוף שלהן ניבט מפניהן, הן לא הספיקו להתקלקל כמונו.

אז מתי זה קרה לנו? מתי התקלקלנו? באיזה שלב בחיים הופיעו המצפון וייסורי האשמה, מהיכן הגיעו הדרישות המוגזמות מעצמנו, על פי אותו סרגל מדידה קפדני? מתי עלינו על רכבת ההרים ללא יכולת לרדת ממנה, לעצור ולחשוב על עיקר ותפל, על הכאן ועל העכשיו?

אני מביטה בסבתא סוליקה שלי הנושקת לגיל 90. איך לכל קמט ולכל סדק שנחרשו בפניה יש סיפור חיים משלהם. הדורות הקודמים (אוף, אני נשמעת טרחנית. מותר לי. אני סבתא...), עד כמה שחייהן היו קשים לכאורה, ללא כל מכשירי הקידמה והטכנולוגיה העומדים לרשותנו (ולעיתים לרועץ) בלי מחשבות על יעדים ועל הספקים ועל העצמה.

הן פשוט היו שם, הן חוו כל יום מחדש את עצמן ואת חייהן. נשים של פעם - שמחות ומאושרות.
ואיך זה שאנחנו נעשינו עבדים ושפחות של תהפוכות הזמן והטכנולוגיה. מייסרות את עצמנו
ללא הרף על כי לא הספקנו, על שלא מיצינו, ולא רזינו, ולא קנינו, והילדים בבית לא חכמים מספיק, ולא צדיקים מספיק, ולא מושלמים מספיק ולא, ולא, ולא מספיק!

לפעמים אני רוצה להיות האישה ההיא שצועדת על מסלול החיים, לרדת מהכביש המהיר, לנצח בנקודות.

להיות קצת סוליקה: להרפות, לקבל אותי באהבה, בהשלמה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!