הבחירות בעבודה: לאף אחד מהמועמדים אין מה שהמפלגה צריכה - נס

שבעה מועמדים - רק חמישה מהם רלוונטיים - מבקשים להיבחר היום לתפקיד יושב ראש מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה. יש בהם חדשים פחות וישנים יותר, כריזמטיים ומעודדי תרדמת, סחבקים ואנטיפתים, צנועים במידה ויהירים בלי הכרה. איש מהם אינו ניחן ביכולת לחולל נסים, ולכך זקוקה מפלגת העבודה.

הטבלה אינן משקרת והעקומה היא עגומה. המפלגה שגרפה 44 מנדטים לפני כרבע מאה מתקשה בשני העשורים האחרונים לגרד את ה-20. 24 המנדטים שגרפה רשימת המחנה הציוני בבחירות האחרונות היו סוג של אשליה אלקטורלית, פרי המיזוג בין העבודה בראשות בוז'י הרצוג והתנועה של ציפי לבני, יחד עם שניים וחצי מנדטים של קדימה שהתאיידה. העבודה לבדה, ללא קביים וכריות אוויר, לא היתה שווה יותר מ-15 מושבים בקלפיות. היום הקונגלומרט כולו מגיע ל-12 מנדטים, וגם זה ביום טוב, כשהכוכבים והירח מסתדרים. ככה לא מחליפים ממשלה.

גם בימים הקשים ביותר של הממשלה, כשמפלגת השלטון ירדה בסקרים, מפלגת האופוזיציה הראשית, שאמורה להיות המרוויחה העיקרית, נאלצה ללכת לישון רעבה. מחצית ממצביעי העבודה חונים כיום בלית ברירה אצל יש עתיד. גם אם חלקם יעשה את הדרך בחזרה הביתה, העבודה לא תהפוך לרלוונטית יותר. חולייה, פגמיה, חולשותיה וסכסוכיה הפנימיים, לא יחלפו מן העולם הערב וגם לא בעוד שבוע, אחרי הסיבוב השני, שבו כנראה תיפול ההכרעה.

על המנהיג שייבחר - וכל קוראת וקורא יכולים להריץ במוחם את שלל התסריטים - ייגזר להתמודד עם סיעה אוכלת מנהיגיה ועם מפלגה שהריקבון והייאוש פושים בה. גם יצחק רבין נאנס לחיות לצדו של שמעון פרס, וגם אז היו מחנות ושנאות וחתרנות, אבל הם היו רבין ופרס. כשהמנהיגים הגדולים הלכו ומה שנותר הוא רק התופעות השליליות, שהלכו והחמירו, קיבלנו את מה שקיבלנו.

כבר תקופה ארוכה שמפלגת העבודה מנסה להמציא את עצמה מחדש. היא מטלטלת כסירת משוטים בים סוער, בין יושבי ראש שונים ומשונים, השקפות עולם מנוגדות והגדרות עצמיות מודולריות. משבר הזהות הבלתי נגמר שלה מתבטא בתוצאות בקלפי. כדי לשנות את מגמת ההתכווצות ואובדן הרלוונטיות, נדרש משהו גדול יותר מעוד מנהיג שברגע שייבחר תחל הספירה לאחור לפרידה ממנו.

היו"ר הנוכחי, הרצוג, מציע "גוש", מלת קסם שמבקשת לשחזר את ההישג היחסי מן הבחירות הקודמות. ללא יאיר לפיד, שמעדיף בכל רגע נתון לחנוך שכונה בגוש עציון כשהוא חבוש כיפה על פני הקמת גוש פוליטי עם מפלגת שמאל, אין על מה לדבר.

עמיר פרץ ואבי גבאי משדרים ביטחון עצמי נדיר ביכולתם לעשות זאת לבד, עם המותג המתכלה ששמו העבודה. עמר בר-לב מדבר גם הוא על סיבוב נוסף לבחירת מנהיג, ואראל מרגלית אינו מתחייב. בסוף, החיים עצמם יכתיבו את מהלך הדברים. אם תהיה חבירה בשורות הימין ערב הבחירות הבאות, גם במחנה השמאל-מרכז ייאלצו להיפרד מהאגו לטובת הסיכוי להחליף את שלטון הליכוד, שיציין בבחירות הבאות עשור.

ייתכן שהפריימריז הללו הם ההזדמנות האחרונה של העבודה לשקם עצמה, ולו חלקית. ואולי ההזדמנות הזו כבר חלפה מזמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!