חופש, חופש לעולם: אין עצור ואין סטופ

בסוף השבוע , הראשון ביולי, ייצאו המוני תלמידי משרד החינוך לחופש הגדול. אי אפשר לומר שלא מחכים לחופש, גם התלמידים, גם קצת המורים, אבל רק קצת. איש חינוך ואיש ציבור לא יוצא אף פעם לחופש. ההיפך הוא הנכון.

ליוויתי פעם את הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק וחבר מועצת הרבנות הראשית ל'חופש' בצפון. הוא שהה שם עם משפחתו המורחבת ואכן השתדל להעניק להם 'חופש'. התפלל עמם תפילה ארוכה שלאחריה סדר לימוד, כי הוא ב'חופש'. אחרי התפילה עמדו שורה ארוכה של אנשי המקום וביקשו עצה וברכה, והרב העניק להם במאור פנים ברכה, כי הוא ב'חופש'.

ואז, רק טלפון אחד מהמוסדות, דחוף ביותר, כי הוא ב'חופש', ובהמשך היום רק לצאת לסידור קידושין באזור כי הוא מילא ב'חופש', ולמחרת הלוויה לא עלינו של אדם קרוב, ובגלל ה'חופש' היה על הרב לנסוע הלוך ושוב מהצפון המורחק למרכז, וכך הלאה. 'חופש' לא היה לרב, אולי לסובבים אותו.

איש ציבור לא יוצא לחופש, כל הזמן בפעולה. דווקא ב'חופש' זה הזמן שלו לפעול לתקן ליקויים, לבדוק את עצמו במה שגה והיכן ניתן לתקן. ב'חופש' אצלנו במרכזי החינוך עושים שיעורי בית: מתקנים ליקויים מכל השנה, אוטמים חורים שלא הגענו אליהם כל ימי הלימודים, מסדרים את הכיתות לשנה החדשה, משבצים את המורים וצוות ההוראה לשנת הלימודים הקרובה ועמלים על שיבוץ התלמידים, קניית ציוד ואביזרי בית ספר חדשים וצביעת כל הבניינים. מי דיבר על 'חופש' ולא קיבל?

"במתים חפשי", אומר הכתוב. כיוון שנעשה מת נעשה חפשי. יהודי לעולם לא משתחרר מהשעבוד, מהעול, מהאחריות. כמו שלאבא ולאמא אין חופש כך גם לאיש חינוך וציבור אין חופש. האחריות רודפת אותו עד לשעות החופש המיוחל בצפון או בדרום.

*

בימי בין הזמנים של חג הפסח נערכה 'ישיבת המשך הזמן' בין כתלי הקמפוס החרדי בגן יבנה מיסודו של הגרי"ד גרוסמן. את הישיבה שהוקמה בראשות גדולי ישראל ובראשם מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן מנהל בטוב טעם ודעת הרב אברהם אלקיים.

'ישיבת המשך הזמן' מוכיחה כי לבן תורה אין חופש, ואין מושג כזה של חופש מתורה ומצוות. בכל רגע יש לאדם חיוב של "והגית בו יומם ולילה", גם אם הזמן עתה ערב פסח או חופשת חודש אב. להיפך, העולם צורך אז תורה ביותר, כידוע מאביו של ה'אבני נזר' שזכה לבן שיאיר את העולם בתורתו וגאונותו רק בזכות שלמד תורה בליל הפורים, שעה שרוב בני אדם עסוקים בהכנות למשלוח מנות והתורה היתה מונחת בקרן זווית ואיש כמעט לא נגע בה.
בימי בין הזמנים התורה כביכול מונחת בצד ורק עמלי תורה מיוחדים זוכים לגעת בה ולהאיר את העולם בשעות אלו. שכרם לאין ערוך. אמנם, במיוחד נחרטו בליבי הדברים אותם השמיע במקום, ראש ישיבת 'באר התורה' הגאון הגדול רבי גבריאל יוסף לוי. בדבריו עמד על הצורך לחזק את בדקי הבית דווקא בימי בין הזמנים.

"ביום רגיל בחור נמצא ספון בין כתלי הישיבה, טוב לו רוחנית וגשמית כאחד. בימי בין הזמנים", כך ראש הישיבה, "הבחור נמצא גם ברחוב וזו סכנה גדולה. יכול אדם לאבד בראייה אסורה אחת ברגע אחד של חולשה את כל לימוד התורה וקניית דרך חיים של שנה שלימה".
הדברים מעוררים ותובעים. בן תורה אמיתי לא באמת יוצא לחופש.

*

בפרשת השבוע, פרשת חוקת, אנו למדים על תופעה ייחודית שאין לה אח ורע. הפרה האדומה שמטרתה לטהר טמאים, לימדונו חז"ל הלכה מיוחדת, הכהן שהיה מזה את מי החטאת על הטמאים כדי לטהרם, היה בעצמו זקוק לטהרה אחרי המצוה. וכך אמרו חז"ל בלשונם: "פרה אדומה, מטהרת טמאים ומטמאה טהורים". ועל דבר מופלא זה אמר שלמה המלך ע"ה: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

והדברים אומרים דרשני: הוא הכהן עומד ומטהר אנשים טמאים, כדי שיוכלו מעתה להיכנס לבית המקדש ולאכול קדשים, ואילו הוא עצמו הופך לטמא. איזה מן הגיון יש בזה?

וביארו חכמי המוסר: כי פרה אדומה באה לרמז לאדם במסעו אל הקדושה, אין עצירה ואין חופשה. דווקא בשעה שמכשיר אנשים ומטהר אותם הוא צריך להוסיף ולטהר עצמו בכל מיני טהרה. ללמדך, שכלפי שמים אין חופש. כמה שאדם מטהר עצמו יותר הוא זקוק שוב ושוב לטהרה ולקדושה, כדי לזכור שיש להמשיך ולטפס, להמשיך ולהעפיל בדרך העולה בית א-ל.

נשנן זאת בימי 'החופש' הבאים עלינו לטובה: אין עצור ואין סטופ בדרך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!