פינת פאר: הפינה שלכם עם פארלי • "אל תשתקו כשהילדה נפגעה"

יש מקומות שהשתיקה יפה להם. יש מקומות שהשתיקה היא מעלה וגדולה. ויש מקומות שהשתיקה אסורה שם.

מחובתנו כהורים/אנשי חינוך, לדעת לדבר, לדובב, לשתף, לשמוע. בהרבה מקרים בחיי היומיום השתיקה שם מתוך פחד, בושה וכאב.

נפגשנו בגינת המשחקים, יום שישי בצהריים. היא בחרה לשבת מול הנדנדות בגינה ולא בתוך המשרד הממוזג למרות שהיה חם מאוד.

זרמתי.
נפגשנו - היא, אני והפחד.

לאה בת 11 עברה תקיפה ממישהו קרוב מאוד. בתוך הבית בחדר שלה(!).
כאב לי כאמא על הנפש הפצועה שנמצאת שם עמוק בתוך תחפושת של ילדה מטופחת ושמחה. לפי דברי האם, היא מטופלת ברווחה, ורק רצתה שאשמע אותה.
"איתי היא לא מרגישה פתוחה לדבר על הנושא", הסבירה.
ריחמתי על האמא לרגע ואז הבנתי שהיא מפוחדת ובטראומה יותר מהילדה.

השיטה הנכונה היא לא לחפור על פגיעות שהיו בעבר. הטיפול כיום הוא לשמוע את המטופל ולתת לו את הבמה לבטא רגשות בשיחה פתוחה שבה הוא בוחר מה לשתף.

"הוא ניכנס אלי לחדר בערב שבת, קצת אחרי שנרדמו כולם", סיפרה לי. "לא יכולתי לדבר. המילים לא יצאו לי מהפה. ניסיתי לדחוף אותו אבל הוא היה חזק. פתאום היו רעשים בבית. הוא ברח מהחדר. בבוקר לא יכולתי להסתכל עליו ולא על אף אחד.
גם לא על עצמי במראה. הכל כאב לי. גם הלב.

בכיתי רק בלב כדי שלא יראו.

אמא לא הבינה למה אני שקטה כל השבת. היא הביאה לי אקמול, חשבה שיש לי וירוס.

אחרי כמה חודשים סיפרתי למדריכה שלי במועדונית מה שהיה. היא חיבקה אותי ואמרה לי 'כל הכבוד שסיפרת-אני גאה בך'. חזרתי מהלימודים, אמא הסתכלה עלי בעיניים אדומות. הבנתי שהמדריכה סיפרה לה את מה שהיה באותו ערב שבת בבית שלנו. בחדר שלי.

אמא חיבקה אותי חזק. הרגשתי טוב שסיפרתי למדריכה.

עברו כבר המון ימים. הוא לא מתקרב אלי יותר. הוא עבר לגור במקום אחר. אני מאוד מפחדת ממנו ומכל גבר שמסתובב לידי. רק בנים תינוקים אני אוהבת".

כאב לי בשבילה - צמרמורת עברה בגופי. כזאת קטנה עם סיפור כזה גדול.

"אוף", אמרתי. "למה אנשים מתנהגים ככה? שתדעי שאנשים שמתנהגים ככה הם חולים – כן, חולים!

ואת-
את ילדה אמיצה שסיפרת. אני גם גאה בך.
יש אנשים לא בריאים -הם אפילו מסוכנים.

תיזכרי תמיד-
אין לאף אחד בעולם
רשות לגעת בגוף של מישהו אחר".

שמחתי בליבי שהאמא משתפת פעולה מול הרווחה ומטפלת בילדה מול פסיכולוגים ואנשי מקצוע בתחום. דיברנו והבהרנו את הנקודה, שלא כל אחד הוא תוקף, ואין צורך לפחד מכל זכר. כמובן שתמיד צריך לזכור את עניין הפרטיות.
הגוף שלי הוא רק שלי,
שלי!

חיזקנו את נושא השיתוף שהוא חובה על כל מקרה. דיברנו על המרחק שצריך וחובה לשמור מהקרובים ומאנשים שאיננו מכירים.
אין ללכת או לשתף פעולה עם אף בנאדם, גם אם הוא מבטיח דברים.

כמטפלת ראיתי לצערי אימהות שיודעות ושותקות - בזה הן שותפות לרוע ולכאב ביחד עם התוקף.

כמובן שאנחנו כהורים, מטפלים, אנשי חינוך, מחויבים לפקוח עיניים ולדעת שפגיעה בגוף היא פגיעה בנפש.
התרופה - טיפול
הוא למשך שנים ולא תמיד עוזר.
יש מיקרים שגם אלפי שנים לא יעבירו דקות של כאב, השפלה, צער.

בואו ניקח אחריות ונדווח על כל מקרה. דיני נפשות זה כאן!

חיבקתי את הילדה המדהימה הזאת וביקשתי מאלוקים"

"אלוקים, שמור נא עלינו כי אנחנו רק ילדים"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!