תוכה רצוף אהבה - ראיון עם הרבנית ימימה מזרחי

מדרשת נשמת היא כנראה המקום הכי חם להיות בו ביום ראשון בערב בירושלים. מאות נשים צובאות על הדלתות, חובשות בלהט השמור לאצטדיוני כדורגל את ספסלי בית המדרש ולא נותנות בשום אופן לתורה להיות מונחת בקרן זווית.

הקהל המגוון שפוקד את המקום כולל נשים מכל הספקטרום הדתי, מכל הסגנונות ומכל הגילאים. כולן מתיישבות על הספסלים בצפיפות מרובה, חלקן נאלצות להתיישב במעברים. רק אחרי שהמהומה בקהל שוככת מעט וכולן מתמקמות, נכנסת לאולם התופעה החד פעמית והבלתי מפוענחת שנקראת
הרבנית ימימה מזרחי כשחיוך גדול נסוך על פניה.

הרבנית ימימה (50) אֵם לשמונה ונשואה לרב חיים מזרחי, עורכת דין וטוענת רבנית בהכשרתה, מעבירה עשרות שיעורים בשבוע אליהם מגיעות אלפי חסידותיה (ועוד רבות שצופות בהם באתר ‘אשירה’). נוסף על כך, היא מייעצת לזוגות ואִמהות במשבר, מקיימת קשרים פעילים עם קהילות יהודיות בחו”ל, מפיצה שיעורי פרשת שבוע וכותבת ספרים בעזרת העוזרת הנאמנה שלה יקרת פרידמן, מגייסת תרומות לבית שהקימה עם בעלה למען נערים בסיכון, כותבת (בין היתר למגזין זה), מגישה פינה ברדיו, מדברת בערבי נשים (בהפקתן של אילה אדרי ושרי פרקש) ועוד כהנה וכהנה. למעשה, מדובר במפעל חובק ארץ ועולם, המיוסד על אבן אחת, הנעזרת בכמה קירות תמך איתנים, שאין לו אח ורע.

אך למרות הפעילות הענפה הרבנית ימימה ידועה בתור סרבנית ראיונות סדרתית. כמעט כל הפניות מכלי התקשורת, המגיעות חדשות לבקרים, נתקלות שוב ושוב בחומה בצורה. ככל הנראה, הסיבות לכך הן רבות ומגוונות – בין היתר רצון לשמור על פרטיותה וחוסר פנאי חמור בסדר יומה העמוס עד אפס מקום.

סירובים מתמשכים אלה יצרו מעטה מסתורין סביב חייה האישיים של הרבנית הנודעת, וגם בשיחה שלי איתה, למרות ההומור השזור לאורך השיחה ועומק המחשבה, ניכר עליה שלא קל לה לדבר על עצמה.

הרבנית ימימה. משלמת מחיר? צילום: יעל אילן באדיבות פרשה ואשה

את משלמת מחיר אישי וציבורי לא קטן על התפקיד שבחרת לעצמך. מה הדבר שיותר מכול מניע אותך להמשיך לעשות את מה שאת עושה?

“אני חושבת שהתשובה העמוקה ביותר לשאלה הזו קשורה לבני יוסף חי, זיכרונו לברכה, שנפטר בגיל שנה, בעקבות מום לבבי. יוסף חי הוא השישי מבין תשעת ילדיי, והוא נולד בל”ד בעומר. השנה, אגב, הוא היה אמור לחגוג בר מצווה. תמיד זורקים בבר מצוות סוכריות מעזרת נשים, מלמעלה למטה, ואני אזרוק לו מלמטה למעלה. ל”ד בעומר הוא יום מאוד סמלי עבורי. ביום זה רבי עקיבא הבין שהוא איבד כמעט את הכול.

“אחרי שיוסף חי נפטר, הדהד לי שוב ושוב הקטע המצמרר מהתפילה – ‘שלא ניגע לריק, ולא נלד לבהלה’. ושאלתי בכל כוחי את ה’: ‘למה אתה נותן אם אתה לוקח?’ והשנים, רק הן, ענו לי. עם הזמן הבנתי שה’ לקח לרבי עקיבא 24 אלף ונתן לו חמישה. חמישה טובים, צדיקים, אהובים. וזה מה שאני מרגישה. שה’ נותן המון. ושצריך לראות את הטוב.

“מעבר לכך, העניין העצום שחדר לכל נים ונים בנשמתי מתולדות חייו הקצרים של יוסף חי, הוא שאני לא מסוגלת לראות נשים בוכות. ואפילו פוחדת מכך שאנשים בוכים לנגד עיניי. לילד שלי היה אסור לבכות. הוא נולד עם מום לבבי, ובכי היה מסוכן עבורו. ובאמת החזקנו אותו כל הזמן, וטיפלנו בכפפות של אהבה ומשי. כשהוא בכה, פעם אחת, הוא מיד עלה בסערה השמיימה.
“עם השנים, כשנאספו נשים סביבי ופגשתי באופן חזיתי את הקשיים האדירים שלהן, הרגשתי שאם מישהי תעמוד מולי ותבכה - היא תמות. לכן הרגשתי צורך עצום ותמידי לשמח ולנחם. לכן אני גם לא מוכנה שהן ייצאו משיעור שלי בלי חיוך על הפנים. ואם חלילה הן יוצאות עצובות, זה נורא בעיניי. אפילו בשיעור של ט’ באב. אם תורה יוצאת ביושר, באמת, היא אמורה לשמח”.

ומה לדעתך הסיבה המרכזית שהביאה אותנו למציאות המורכבת והקשה היום יותר מאי פעם – יותר רווקות, גרושות, יותר בעיות בשלום בית?

“אכן, יש המון בעיות בדור הזה. הרבה פעמים אני קוראת את המייל שלי ואומרת: ‘ריבונו של עולם - אם כך נראה המייל שלי, אז איך נראה שלך? איך אתה עומד בזה?’. לגבי הסיבה המרכזית אני חושבת שצריך לשים את הזרקור על הטכנולוגיה. ובמיוחד על האינטרנט. כל יום מגיעים אליי הרבה מיילים כאלה. מנשים ומגברים, אגב, שמספרים על התמודדות עם קשיים של צניעות, קשרים אסורים וכו’. בדורנו המשפחה באמת יותר פגיעה וחשופה, וצריך להתפלל על זה כל היום. נשים אומרות לי: ‘למה את הופכת אותנו לחשדניות?’. ואני אומרת - מי שיש לה אינטרנט פרוץ בבית, צריכה להפסיק לחשוד ולהתחיל לדעת שזה קורה ברמה כזו או אחרת”.

שדה לא חרוש

השיעורים שלה מחברים בין עולם התורה לנפש האישה, בין הרוח לפרקטיקה. היא מלהטטת מילים בתחכום רב ובו זמנית מדברת בגובה העיניים. היא סטנד אפ מהלך, אבל ברגע אחד תגרום לקהל שלה לדמוע. שיעוריה הם שילוב בין בדיחות מהגשש החיוור לשירים של עמיר בניון, אגדות חז”ל ותורות של רבי נחמן; בין העצמה נשית לשיחות על שופינג והלכות צניעות. היא לא מהמטיפות לחזרה בתשובה שתעשה סעודת אמנים על בימת קיסריה. תורתה היא אומנותה וללמדה היא באה. מצד שני, היא גם לא מרצה פרונטאלית שתתפלפל על סוגיה תלמודית מבלי לקשור אותה לחיינו כנשים.
כיצד תוכלי לאפיין את הייחודיות של לימוד התורה הנשי אותו את מטפחת ומפתחת?

“כשאני מכינה שיעור זה תמיד יהיה מתוך ראיית פָּנים. אני תמיד רואה את הפָּנים שלהן, של התלמידות שלי. אז אני רואה את זו עם הקשיים בחינוך הילדים וזו עם ייסורי הרווקות, וההיא עם בעיות הפוריות, ואני מנסה למצוא להן מענה בתוך התורה".
את מרגישה שאת צריכה להוריד את הרמה של שיעורייך כדי להגיע ללִבָּן ולמוחן של כמה שיותר נשים?

“לא הייתי קוראת לזה להוריד. אני קוראת לזה ‘כמים לים מכסים’. הים זה עומק, ויש מים שמכסים את המים האלה. אז אני מנסה להסיר את הכיסויים הללו. לא אתן לאף אחת לצאת מהשיעור שלי אם אדע שהיא לא הבינה. לפעמים אני קוראת ספרים של רבנים, ובעצמי לא מבינה את דבריהם. אני מרגישה שזה לא הוגן. אני לא קולטת איך רב יכול לכתוב ספר בלי להנגיש אותו לכל אחד ואחת, באיזו רמה שיהיו. אגב, מאוד קל לי למסור שיעורים קשים. זה הרבה יותר קשה למסור שיעורים קלים”.

לצד שיעורי התורה, יש המון רבניות שעושות ערבי הפרשת חלה ונוסעות עם קבוצות לקברי צדיקים. מדוע את לא עושה גם דברים כאלה?

“יש בי גאווה גדולה מדי, והיא לא מאפשרת לי לעשות דברים כאלה. אני לא יכולה לעשות משהו שהוא לא אינטלקטואלי, ולכן אני מעריצה את הרבניות שעושות את זה, כי הן מסוגלות. וחוץ מזה, אני לא רוצה להיות שם. אני רוצה להגיע למקום לא נגוע, לשדה לא חרוש. כמעט ולא נגעו במשבצת שאני מקדישה לה את מֵרב כוחותיי. לא טיפחו את צורת הלימוד הנשית. זה בבחינת מת מצווה. לימוד נשים יש בלי סוף, לימוד נשי כמעט אין. ברוב המקרים זה או שאת מוותרת על האינטלקט, או שזה הולך לשפה גברית".

בשפה שלנו

את צורת הלימוד הנשית היא למדה בבית בו גדלה. הרבנית ימימה מזרחי נולדה בקזבלנקה שבמרוקו ועלתה לארץ כשהייתה בת כמה ימים. את שנות ילדותה העבירה בשכונת בית וגן הירושלמית לאב שוויצרי ממשפחת רוטשילד הידועה ולאם ממוצא מרוקאי, צאצאית למשפחת רבנים ודיינים חשובה.
“סבי מצד אמי היה דיין גדול במרוקו וגם בארץ, בלשן גדול וחוקר פיוטים. רבי חיים שושנה שמו. ממנו ירשתי את אהבתי לשפה העברית”, מספרת הרבנית. “אבי במקור משווייץ, ולאחר שבגר ולמד, נסע לפתוח תלמודי תורה במרוקו. אימא שלי הייתה בתו היפהפייה של הרב, והם הכירו ונישאו במרוקו. נולדתי מיד אחרי ששת הימים, ומכאן שמי - ימימה. מזל שלא נולדתי אחרי מלחמת יום כיפור – אחרת היו קוראים לי כפרה. כשהייתי בקושי בת כמה ימים, הם עלו לארץ. הרבה אנשים הרגישו בתקופה הזו פעמי משיח, ושמו פעמיהם לארץ הקודש”.

אביה של הרבנית ימימה הוא שדחף את בנותיו לרכוש השכלה רחבה. בכל חופשת בית ספר, כך היא מספרת, הושיב אותן ללמוד על תרבויות ושפות שונות כמו צרפתית, לטינית וערבית. “אבא תמיד מאוד רצה שנהיה חכמות ומשכילות. למדתי איתו ובמסגרות אחרות לימודי קודש, נביאים, כתובים, גמרא, ועוד, לצד לימודי חול כלליים. אצל אבא לא הייתה תורה עבור נשים ותורה עבור גברים, ומאוד חשוב לי להדגיש את זה, כי הרבה פעמים אני מרגישה לא מובנת בעניין הזה. אני לא מלמדת תורה של נשים שהיא שונה מתורה של גברים, אבל השפה היא אחרת. היא צריכה להיות אחרת.
“כתוב בתורה: ‘כה תאמר לבית יעקב, ותגיד לבית ישראל’. ונשאלת השאלה - הרי מדובר באותם דברים, אז למה צריך להגיד פעמיים? והתשובה היא שהשפה הנשית בלימוד התורה היא שונה מהשפה הגברית, והיא אחת ההחמצות הגדולות ביותר. כי במשך כל השנים היה אפשר רק ללמוד תורה גברית, או להתעלות רוחנית על ידי הפרשות חלה, השתטחות על קברי צדיקים וכדומה. ואגב, שלא תהיה טעות – גם אני עושה את הדברים הללו באופן פרטי; אבל השפה והמודעות בלימוד התורה העמוק והרציני הן חשובות ביותר, והן חייבות להיות נשיות. זו המשימה הגדולה שאותה אני משתדלת לעשות. לפתח את הדבר הענק והחשוב הזה”.

במהלך שיחתנו על לימוד תורה לנשים, לא יכולנו להתחמק מאפיון השוני בין עולם התורה הנשי כפי שהתקיים ברוב שנות קיומו של עם ישראל, לעומת זה של הדור הנוכחי. “אני חושבת שהשינוי הגדול הוא שהיום אישה יכולה ללמוד וללמד תורה בלי להרגיש שזו התרסה. בכלל, אני לא אוהבת לימוד תורה בסגנון לעומתי. להגיד - אנחנו כמו גברים, אנחנו יותר מהם, אנחנו פחות. אני בכלל לא נמצאת שם”.

את פמיניסטית?

“לא במובן המקובל כיום של המושג פמיניזם. מבהילה אותי הלוחמנות, העוינות, שקיימת כיום אצל חלק מהנשים. היא הרבה יותר מבהילה אותי, אגב, מנשים שמשרתות כלוחמות בצה”ל, אותן אני פוגשת הרבה, והן מקסימות כל כך. אני לא מוכנה שההגדרה שלי כאישה תהיה תלויה באיש. זו ראייה לא נכונה. דיבורים כמו אנחנו יותר שוות, פחות, זה מבזבז לי אנרגיה. אני רואה כל כך הרבה עוצמה ויופי בעולם הנשי. נתנו לנו כל כך הרבה, אז למה לפזול לצדדים? זה לא מועיל.
“תורה נשית אמיתית לא מתחרה בכלום. היא חזקה בפני עצמה”, מוסיפה הרבנית. “היא גבוהה וקדושה. לכן אני כל כך מעריכה כל אחת שמשמחת ומעצימה נשים בדברי תורה. וברוך ה’ בדורנו יש הרבה כאלה”.

שלי ושלהן - שלו הוא

מי שעומד לצידה ושותף ללימודה, תורתה, ביתה וגידול ילדיה הוא הרב חיים מזרחי, מקובל ירושלמי ממוצא סלוניקאי שמלמד בישיבת המקובלים לשם. השניים הכירו בזמן שלמדו משפטים באוניברסיטה. “הוא למד שנה מעליי. במהלך הלימודים הוא יצר קשר. צלצל כמה פעמים ורצה שניפגש. אמרתי לו שזה לא מתאים”, נזכרת הרבנית בחיוך. “תמיד רציתי להתחתן עם תלמיד חכם, עם מישהו יציב מבחינת עולמו הרוחני, והוא היה בתהליך של חזרה בתשובה. ואז יום אחד הוא אמר לי שהוא ושותף שלו לדירה שרים בכל בוקר בליווי גיטרה את אדון עולם ומתרגשים מכך מאוד. זה נגע בי ברמות אחרות. מהסיפור הזה גיליתי את האור האינסופי שיש לבעלי תשובה, ובעולם שלי האור הזה היה מאוד חסר”.

איך זה התגלגל משם?

“יצאנו במשך תשעה חודשים. כן, די הרבה זמן. בהתחלה היססתי, לא הייתי בטוחה שזה הוא, כי כמו שאמרתי, כל החיים רציתי להתחתן עם תלמיד חכם. בסוף, הרצון האדיר שלו להתקרב לה’ שכנע אותי ללכת על זה. יצאתי עם אנשים שהיה להם ותק מכובד מאוד בתורה, אבל אף אחד לא התקרב לרמת הרצון שלו. אצלו הרצון הוא פשוט אדיר”.

כשהרבנית ימימה מדברת על בעלה, האור המיוחד הזה, השמור לאוהבים, נדלק בעיניה. בימים כתיקונם היא בקושי מדברת עליו ובניגוד אליה הוא בורח מאור הזרקורים. “בעלי מעולה וצנוע. ושלי ושלהן - שלו הוא”, אומרת היא בעיניים מצועפות ומרפררת באגביות לסיפורם של ר’ עקיבא ורחל.

יש האומרים שהוא חי בצִלֵּך, שהוא עזר כנגדך, ושזה לא מצב טבעי. מה יש לך להשיב על הדברים הללו?

“הוא כל כך גדול בעיניי. ענק. אצלנו זה פשוט לא אישיו. מעבר לכך, זה כל כך שוביניסטי לחשוב שמאחורי כל אישה מצליחה יש גבר קטן שסובל. אישי הוא לא מאחוריי, אלא לצִדי ומלפניי. כשאני אומרת לו חידוש תורה והוא לא אוהב – זה הולך לגניזה. דעתו חשובה לי מאוד.
“אני גם לא סובלת את זה כשמישהו אומר לו ברחוב, ולצערי זה קורה: ‘אשריך שאתה מדיח כלים, עושה ספונג’ה ובאופן כללי מצליח לסבול אותה’. האיש שלי הוא באמת מלך. מפונק. להגיד לו ‘כל הכבוד’ כאילו הוא חי עם איזו טפילה, זה פשוט כל כך שוביניסטי. אגב, אנחנו לומדים המון בחברותא. כשאנחנו יוצאים למקום כלשהו, זה רק עם ספר. אני מעריצה אותו, והוא אותי. וחסר לו שלא”.

את מקפידה לכנות אותו ‘אישי’ ולא ‘בעלי’, מדוע?

“יש פסוק נפלא בספר הושע, שמתאר את הגאולה, שהולך כך: ‘והיה ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי’. איזו נבואה מדהימה זו, כי זו בדיוק הגאולה, האישית והכללית.
“להגיד אישי זו בחירה נשית. זו בחירה בעוצמה, באחריות. בעל זה מושג שנשים המציאו, כי אז את יכולה להרגיש מנוצלת. יש משהו כיף בלהתלונן. בלהתמסכן. אני מעדיפה לומר ‘אישי’, כי זה להיות נותן כוחות לחיים של בחירה. הגאולה היא ‘ביום ההוא תקראי לי אישי’. כדאי לעשות את הכול מתוך גדלות. לעשות כמה שיותר מתוך שמחה. לעשות דברים בחשק”.

רוצה לשמח

איך נראה סדר היום שלך?

“הבקרים זה קודם כול הילדים: להכין אותם, לברך אותם ולשלוח כל אחד מהם לדרכו. הם רואים אותי כל כך מעט, ואני רוצה שהם ייקחו את הרגעים הללו איתם. אין מצב שהם יוצאים מהבית בבוקר בלי ברכה ממני. כל אחד במה שהוא צריך. אני מניחה עליהם את ידי”, היא אומרת ומדגימה באוויר את התנועה אותה ראיתי לנגד עיניי שעה קלה קודם לכן עם תלמידותיה. “לפעמים זו תהיה ברכה שקשורה לחברים, לעיתים חיזוק לשמחה כללית, לפעמים קושי בלימודים, וכן הלאה. הבנים שלנו למדו בזילברמן (ברובע), עכשיו הם במסגרות אחרות, והבנות בסמינרים של בית יעקב. אנחנו גרים בשכונת שערי חסד בירושלים. אני מאוד אוהבת אותה. יש שם מיזוג נדיר ונעים של גלויות.

“מהרגע שהם הולכים אני מתחילה לדגור. זה קודש הקודשים שלי. את הלימוד אני מתחילה בשבת, בראשון בבוקר אוספת עוד כמה מקורות, ויוצאת לדרך. בנוסף לזה, כמובן, מעתירה תפילות אינסופיות על כך שהתורה שאֶלְמַד וַאֲלַמֵּד תהיה לנחמה לכל מי שתשמע אותה.

“והאמת היא שהעניין הזה הוא בדיוק מה שרציתי מלכתחילה. הלכתי ללמוד משפטים כדי להיות לנחמה לנשים. עם זאת, בתכלס, ראיתי שמה שלא יהיה - זה תמיד יוצא לא טוב. התעסקתי בעיקר בדיני אישות, וזה היה מאוד עצוב. כל כך רציתי לראות נשים שמחות. לכן, בגלל הרצון לשמח, אני כל כך רוצה שכל שיעור שלי יהיה כמו מעמד הר סיני. שנשים ייהנו, יתעצמו, יתרפאו. בכל אופן, לקראת אחר הצהריים הילדים חוזרים, ואז אני שוב איתם. לקראת הערב אני יוצאת לשיעורים. אני אף פעם לא אומרת איתם קריאת שמע שעל המיטה”.

בשיעורים שלך את משתמשת הרבה בהומור וציניות, זה סוג של בריחה?

“אכן. הציניות היא מפלט עבורי. אגב, גם בתורה יש הרבה הומור. אי אפשר בלי הומור. זה מאזן. בלי לצחוק פשוט הייתי כל היום בוכה, וזה נותן קצת להתרחק מהעניין. אנשים חסרי הומור הם פשוט חסרי חיים. חצי מתים”.

אם מדברים על הומור, אז מהן החולשות שלך? איך את יורדת על עצמך?

“וואוו. יש לי אין סוף חולשות, וזה אולי מה שמושך נשים להתקרב אליי. אני כמוהן: אישה רגילה, עם הרבה בעיות וקשיים, לצד דברים טובים. אני למשל מאוד מגונדרת, אני חולה על בגדים, אבל אני נורא מבולגנת, אני ממש לא בלבוסטה. עד היום אני שורפת את האוכל כי אני פתאום יכולה לרוץ לאיזה חידוש תורה. בנוסף לכל אלה, אני גם אימא שלא נוכחת מספיק, וזה חיסרון גדול”.

בתוך כל שגרת החיים המטורללת הזאת, יש לך רצון לפעמים לחזור לאלמוניות, לפשטות? לפעמים ימימה מזרחי מעייפת אותך?

“בטח. לגמרי. לפעמים אני מתה להיות פשוט מוכרת בגדים בזארה. אני לא יכולה לתאר לך את כמות הסלפים שמבקשים ממני ביום, ואני צריכה המון להיראות. כל הזמן להיראות. יש באמת קושי גדול בלהיות ימימה ובלתחזק אותה. היא מעייפת אותי. אני כל הזמן רצה אחריה. שמי הולך לפניי, ואני צולעת אחריו בתשישות. וגם יש המון בכי. אני כל הזמן בוכה. לעיתים מעצב ולעיתים מהתרגשות ושמחה.

“אבל תראה, זה שווה את זה. כי כשאני רואה את הפנים הטובות האלה, של בנות ישראל מכל המינים, שנהנות ממה שאני עושה, זה ענק. בנות ישראל, פשוט תוכן רצוף אהבה. להיות עסוקה בלימוד התורה זו זכות ענקית. אגב, אני אף פעם לא מאמינה שהן באות. כל שיעור עבורי זה נס חדש”.


צילום: שם בראל

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!