התנהגות חסרת אחריות: 82 ח"כים פתחו גנון

82 חברי כנסת מכל סיעות הבית הציגו בשבוע שעבר מפגן אחווה יוצא דופן. כולם התאחדו כדי להגיש הצעת חוק משותפת להעלאת קצבת הנכות הבסיסית ל-4,000 שקל בחודש. יו"ר הקואליציה, דוד ביטן (הליכוד), הציג את עקרונותיה של הצעת החוק, שפרטיה עדיין לא סוכמו, והדגיש כי הם מקובלים על שר האוצר משה כחלון ועל ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא טען זאת אף שנתניהו מינה בעצמו ועדה, בראשות יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה אבי שמחון, כדי שתגיש לו מתווה להעלאת קצבאות הנכים - והוועדה עדיין לא מסרה את המלצותיה הסופיות.

העובדה שכנסת מפולגת ומתלהמת יכולה להתאחד סביב נושא חברתי כמו זה של קצבאות הנכים מחממת את הלב, אך לאו דווקא במובן הטוב של המלה. אחדות הדעים של חברי הכנסת מזכירה בעיקר קבוצת ילדים המסכימה על זכותה לקבל מרשמלו ללא הגבלה. ההצעה הרי אינה מחזיקה מים, והם כולם יודעים זאת היטב.

בעידן הנומרטור מחויבים חברי הכנסת והשרים למצוא מקור מימון לכל הוצאה תקציבית חדשה. הנומרטור מטיל את המגבלה שלו שלוש שנים קדימה. לפיכך, כל הוצאה תקציבית חייבת להיות מאוזנת במשך שלוש שנות תקציב לפחות.

המקרה של קצבאות הנכים הוא מבחן של ממש לעמידה בכלל הנומרטור, משתי סיבות מרכזיות: ראשית, מדובר בהוצאה תקציבית כבדה מאוד. שנית, מדובר בהוצאה תקציבית לפרק זמן של עשרות שנים, עם השלכות כבדות משקל על יציבות הביטוח הלאומי.

נתחיל מהסיבה הראשונה: כמה בדיוק עולה העלאת קצבאות הנכות ל-4,000 שקל בחודש (יחד עם חבילת צעדים נוספים, שירון זליכה המליץ עליהם ושהכנסת מתכוונת לאמץ כנראה)? זליכה העריך כי מדובר ב-4 מיליארד שקל בשנה. שמחון מעריך שמדובר ב-8 מיליארד שקל בשנה. אנשי מקצוע נוספים, שניסו לבדוק את המספרים, מעריכים כי מדובר כנראה בכל סכום סביר בין 5 ל-6 מיליארד שקל בשנה. הפער בין ההערכות, אגב, נובע מחוסר הוודאות לגבי השפעתה של העלאת קצבת הנכות הממוצעת מכ-2,800 שקל כיום ל-4,000 שקל בתוך כמה שנים - על ההתנהגות של מקבל הקצבה, או על התמריץ לקבל הכרה כנכה.

אין עוררין על כך שהעלאת הקצבה תגדיל את מספר דורשי קצבאות הנכים, הניסיון העולמי במדינות OECD מלמד על כך - השאלה היא בכמה. תוספת של כ-10% לאוכלוסיית הנכים מגדילה את ההוצאה השנתית בכ-1.2 מיליארד שקל, ועכשיו לכו תתווכחו בכמה תגדל אוכלוסיית הנכים בפועל.

בכל מקרה, בהנחה שמדובר בתוספת הוצאה שנתית של 5 מיליארד שקל בשנה לפחות, מדובר על הוצאה קבועה מדי שנה. חייבים לשאול מהיכן יבוא הכסף הזה? בעבר נהגו חברי הכנסת לנער חוצנם מהשאלה הזו, כי לא ממש עניין אותם כיצד מממנים את הצעות החוק שלהם. ההתנערות הזו דירדרה את כנסת לישראל לרמה של משחק ילדים - אנחנו רוצים כי ככה בא לנו, ולא אכפת לנו מהן ההשלכות. מבחינת חברי הכנסת, עד לאחרונה הכסף של המדינה צמח על העצים, ולכן לא היתה להם בעיה להעלות כל הצעת חוק, ולא נדרשו לשאלת המימון שלה.

הדור הבא ישלם את המחיר

באווירה הילדותית הזאת מתקיים כלל הנומרטור, שכוחו בכך שהוא מחייב את הפוליטיקאים בישראל - חברי כנסת ושרים כאחד - לקחת אחריות על המעשים שלהם. מי שרוצה לקדם הצעת חוק עם עלות תקציבית ניכרת, נדרש להסביר מהיכן יבוא הכסף לממנה. בפועל, הכסף צומח בכיס של משלם המסים - ולכן מי שרוצה להוציא יותר, שינמק, יסביר וישכנע מדוע מוצדק להעלות מסים כדי לממן הצעות חוק, או שמא לקצץ במקום אחר.

הדרישה הזאת בדיוק עומדת עתה לפתחה של הכנסת. על המדוכה נמצאות שתי אפשרויות: אחת, לקצץ 5 מיליארד שקל לפחות בתקציב המדינה מדי שנה, במשך שנים ארוכות; מדובר בסכום עצום ובקיצוץ שיהיה קשה מאוד לאשרו. האפשרות השנייה היא להמשיך עם מדיניות ה"כסף צומח על העצים", ולגלגל את העלות לפתחו של הביטוח הלאומי. כלומר לפעול להגדלת הגירעון העתידי של המוסד. המשמעות של החלטה כזאת היא שהנכים של היום יקבלו תוספת קצבה על חשבון הילדים שלהם (ושל כולנו), כי הרי הגירעון העתידי של הביטוח הלאומי ייהפך בעוד שנות דור לגירעון העכשווי, והדור הבא יהיה זה שיצטרך לשלם את מחיר ההחלטות של הכנסת כיום.

בדיוק בגלל החשש הזה ניסה הביטוח הלאומי לקדם לפני כחמש שנים את חוק האיתנות הפיננסית שלו, שקבע כי לא ניתן להגדיל קצבאות בביטוח הלאומי מבלי למצוא להן מקור מימון - כלומר, לקצץ קצבאות אחרות או להגדיל את דמי הביטוח הלאומי. ההצעה נפלה בגלל התנגדות תמוהה של משרד האוצר, ואי־אפשר שלא להצטער על כך עתה. הפיתוי לגלגל את בעיית מימון קצבאות הנכים אל הדורות הבאים, באמצעות הגדלת הגירעון של הביטוח הלאומי, הוא רב ביותר. בביטוח הלאומי כבר לא ישנים בלילה כמה שבועות בגלל החשש הזה.

העלאה דרמטית של קצבאות הנכים צפויה להגדיל את גירעון הביטוח הלאומי בשיעור משמעותי - מדובר בתשלום קצבאות מוגדלות מהיום ועד יום מותם של הנכים (העלאת קצבת הנכות תגרום גם להעלאה של קצבת הזקנה של הנכים), כלומר למשך עשרות רבות של שנים. עם זאת, איש אינו יודע להעריך בכמה צפויה לגדול אוכלוסיית הנכים בעקבות שינוי הקצבאות.

בור חסר תחתית

אחדות הדעים הנדירה של 82 חברי הכנסת ילדותית. הח"כים חושבים שהם יכולים לקבל החלטות בלי לדאוג למקור המימון שלהן, כי יש את הבור העתידי של הביטוח הלאומי שאפשר להטיל עליו הכל. להתנהגות הילדותית וחסרת האחריות הזאת חייבים להתנגד בכל תוקף, אם אנחנו רוצים להיות מדינה מתוקנת ואחראית, שאינה מקדשת את עקרון ה"אכול ושתה, כי מחר נמות". אנחנו נמות - אבל הילדים שלנו יישארו לשלם את החשבון אחרינו.

לכן, הדיון על העלאת קצבאות הנכים חייב להיות דיון אחראי. ראשית, צריך לדון אם מוצדק להעלות את עלות הקצבאות בכ-5 מיליארד שקל בשנה לפחות, כשידוע כי כבר כיום ההוצאה על נכות בישראל אינה נמוכה (היא זהה לממוצע ב-OECD). בהנחה שמתקבלת ההחלטה שההעלאה מוצדקת - היא חייבת להיבחן ביחס לחלופות אחראיות, כלומר החלופות שבהן אנחנו מממנים את העלאת הקצבאות, ולא משאירים זאת לילדנו. יש רק שתי אפשרויות מימון סבירות כאלו: קיצוץ בתקציב המדינה, או העלאת דמי הביטוח הלאומי. כל החלטה אחרת היא ברמה של גן ילדים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!