מלך או קבצן? מרדכי בן דוד הגזמת // דעה

בתחילת החודש הופיע האלבום 'צעקה', של מלך המוזיקה החסידית מרדכי בן דוד. מרדכי התראיין כבר מעל כל במה. הן בעיתונות המשודרת והן בכתובה, זה טבעי ומובן מאליו. אך מה שצרם, היא האובססיה של מרדכי, לתופעת ההפצות שהחליפה את קודמתה - הצריבות.

הגדיל לעשות בן דוד, ביום חמישי האחרון, כשהפיץ בוואטסאפ סרטון, בו הוא מבשר לציבור, כי פתח חשבון בבנק מרכנתיל ומי שהוריד את אלבומו מהוואטסאפ יכול להעביר את התשלום לאותו חשבון שנפתח על שמו "מרדכי ורדיגר". הוא אמנם מציג את זה כצעד 'לטובת הציבור' עבור אלו שפנו אליו וביקשו ושאלו איך אפשר לשלם לו, נוכח זה שקיבלו, אף ללא רצונם את האלבום בווטסאפ. נו.



אבל בואו נדבר על זה, אחת ולתמיד. לכולם ברור ומוסכם כי להוריד אלבום ללא תשלום וחמור מכך, להפיצו, זו גניבה ואולי גם ניתן לומר, גניבה הגובלת ברשעות. אך לעניות דעתי, צריך לשנות את התפיסה בנוגע ליחס הפומבי של האמנים לעניין.

מרדכי (בן דוד) ורדיגר, אינו היחיד שמפיק אלבומים. עשרות ומאות זמרים הוציאו לאורך השנים אלפי אלבומים, ואף אחד מהם לא פמפם את אוזנינו ועינינו, לא התמסכן והתחנן כל כך, שירכשו את אלבומו או יעבירו לו תמורתו.

להיפך, יש כיום אמנים שמודעים לכוח המדיה החברתית החופשית, זו שבשנייה אחת ניתן להעביר בה שירים או קליפים, והם מפיצים במודע יצירותיהם בצורה חופשית - כדי להתפרסם, כדי לקבל הופעות, כדי לרקוד על במות, כדי לעבוד ולהתפרנס.

אני בעד לשנות את התפיסה, מבלי להצדיק את הצריבות / הפצות למיניהן, בוואטסאפ בטלגרם או בכל רשת חברתית אחרת, כמובן.

הרי זמר כמו מרדכי בן דוד, אינו עני ואביון. הוא מתפרנס מטקסים, הופעות ואירועים לאורך כל השנה, ומי שממלאים אותם או בעיקר מי שמזמין אותם, ומשלמים טבין ותקילין, הם מעריציו או אוהדיו הרבים עלי אדמות.

אני סבור, כי מותר לזמר בקנה מידה שכזה, המוערך בכל המגזרים וממלא אולמות ואיצטדיונים, להציג למעריציו אחת לכמה שנים, אלבום המכיל לחנים חדשים או קאברים, ומי שרוצה ויכול - ירכוש אותו.

40 אלף עותקים, כך סיפרו יחצניו בישראל, כבר מכר האלבום. אני לא מאמין למספר הזה, אבל אם אכן כך, או אפילו רק חצי, 20,000 עותקים, הרי שהוא כיסה מזמן את עלויות ההפקה של האלבום. ישנם עשרים זמרים לפחות שהוציאו אלבום בשנה האחרונה, לא השקיעו פחות כסף בהפקתו, אולי יותר, ואם היו מוכרים רק 10,000 עותקים היו מאושרים ומהללים.

הוצאת האלבום, היא בסופו של דבר מוצר שניתן 'להנות בהם בני אדם', ודווקא את אוהבי וחובבי
אותו זמר, אלו שכמהים ללחנים חדשים שלו שיתווספו לרפרטואר המוזיקאלי שלהם. המטרה המרכזית בהוצאת האלבום, מבחינת הזמר, היא כדי "להישאר בעניינים", ככל והזמר מצליח לחדור לשוק ואחד או יותר, מהשירים 'תופס' בקרב הקהל, הזמנות לאירועים יתרבו.

אז די להתבכיינות!

מרדכי לא נקב בסכום מסוים - כגון עלות האלבום בחנויות המוזיקה, מה שהופך את קמפיין ההתחננות של "אל תגנבו לי" למעין תרומה, אחד המרבה ואחד הממעיט... רק היה חסר לי בסרטון "עשרה מלחינים יתפללו עליך בקברו של הצדיק המזמר ושמות ניתן להעביר ל...".

השורה התחתונה, בעיני, האיש שללא עוררין ובצדק מכונה 'מלך המוזיקה החסידית' - מוזיל את ערכו ומשפיל את עצמו עד עפר.

הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, ולראות זאת מזווית אחרת. בגילו וברקורד המרשים שלו, מרדכי יכול לראות את אלבומיו לא כאמצעי פרנסה ולא כהכנסה, אלא כפי שהצעתי לעיל, כמחווה אחת לכמה שנים למעריצים, כי מגיע להם. הם אלה שמפרנסים את כיסו של הזמר, מי יותר ומי פחות, ומתבקש שהזמר המוערץ יתן אחת לכמה שנים תמורה. תמורה מהנה ולא מתבכיינת.

הכותב הוא עורך משנה ב'בחדרי חרדים'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!