חייבים לדרוש הזדמנות שווה לחרדים עובדים

ביום שלישי האחרון תלמידי השיעור של הגר"מ אדלשטיין שליט"א נסעו עם רבם לחגוג את סיום מסכת שבת בציונו של הרשב"י.

מדובר בשיעור שבועי שמתנהל כבר כשמונה שנים, שהוקם לעילוי נשמת הרבנית מינה אדלשטיין זצ"ל ביוזמת שניים מהתלמידים. למרות שעת הערב המאוחרת הם מגיעים אחרי יום עבודה לשיעור גמרא אותו מוסר באהבה רבה הגר"מ אדלשטיין שליט"א.

הרעיון לעלות לציונו של הרשב"י לרגל סיום המסכת, עלה בעקבות עבודתו של אחד התלמידים, מסגר במקצועו, במתחם הכנסת האורחים בציון הקדוש לקראת ל"ג בעומר האחרון. הגר"מ ושאר התלמידים שהתעניינו לאורך השיעורים ועקבו אחר העבודה דרך התמונות, החליטו שהם רוצים לראות את השער מקרוב בציון עצמו ושסיום המסכת יהיה הזדמנות מושלמת לחגוג את הכל ביחד.
אחרי תפילת ערבית בציון עם הגר"מ התקיימה הסעודה החגיגית במתחם הכנסת האורחים אליה הצטרפו גם חלק מעובדי המקום הקבועים, כולל האחראי על הזמנת העבודה. בסוף הסיום, חזרו הרב והתלמידים לציון עצמו לקריאת תהילים ובקשות אישיות.



בסיום המרגש הייתה גם עזרת נשים צנועה שכללה את אשתו של הגר"מ, נכדתו ואותי. גילוי נאות: המסגר שבנה את שער המתחם, הוא בעלי. זכיתי להשתתף מעזרת נשים, במספר חגיגות סיום מסכת, אך עלי להודות שבסיום מרגש כמו זה טרם הייתי. מעבר למקום הקדוש שבודאי השפיע, היה פה משהו מרגש מאוד שלצערי נדיר בחברה החרדית. החברה החרדית נלחמת בשיניים כדי לקבל זכויות שוות בשוק העבודה הכללי בחברה הישראלית, אך נשאלת השאלה הכואבת – עד כמה החברה החרדית באמת מעריכה את ציבור העובדים בה? ויש לחדד את השאלה עד כמה החברה החרדית מעריכה גברים עובדים הקובעים עיתים לתורה?

אולי זה לא במקרה שסיום מסכת וחגיגת סיום מלאכה התקיימה מכל המקומות בעולם דווקא בציון של הרשב"י. כולנו יודעים שאחרי שהתנא האלוקי למד תורה יום וליל במערה והיה כולו קודש קודשים, בצאתו סוף סוף מהמערה הוא הוחזר אחר כבוד, למערה, ע"י בורא עולם בכבודו ובעצמו. בורא עולם ביקש שלא יחריב את עולמו בעיניו הקדושות והחזיר אותו למערה שנה נוספת, רק אחרי שלימד זכות על היהודי שהחזיק שני הדסים בידו, הוא הורשה להישאר מחוץ למערה.

ביום שלישי האחרון נדמה היה שרבי שמעון זצ"ל והיהודי היקר עם ההדסים מסתובבים בינינו. הסיום עצמו התחיל בעשר בלילה, השעה הקבועה של השיעור. במהלך הסיום שיבח הגר"מ את מסירות הנפש של התלמידים שאחרי יום עבודה ממהרים לשיעור מדי שלישי, שנה אחרי שנה. הגר"מ שמלווה כל השנים את התלמידים מעבר ללימוד עצמו התכוון לכל מילה.

למרבית הצער, את מה שבורא עולם בעצמו לימד את התנא האלוקי, יותר מדי יושבי בית המדרש, מעיזים לשכוח.

כמה עצוב לבוא לעיר התורה והחסידות ולראות אבא גאה שקונה ספר גמרא לילד ובחנות אברכים צחורי ידיים שהגיעו, מרשים לעצמם לנעוץ מבטים מזלזלים במי שידיו מעידות עליו כי בעל מלאכה הוא.

כמה עצוב לבוא לעיר התורה והחסידות ולראות כתוב שחור על גבי לבן, מעל שלט של תלמוד תורה לילדי אברכים בלבד...

כמה עצוב לשמוע מהורים שילדיהם הגיעו לגיל ישיבות, שאחרי שעברו בהצלחה מרובה את המבחנים למספר ישיבות מובחרות והתקבלו לכולן, הבחירה הסופית תתחשב בעיקר בפן החברתי – האם בישיבה יש מספיק ילדי עובדים ו/או חוצניקים כדי שהילד לא יסבול מנידוי חברתי.

האם היות האבא אברך ולא איש עבודה (בין אם עבודת צווארון לבן ובין אם עבודת כפיים) היא באמת ערובה ליראת שמיים ולרמה הרוחנית של הבית? האם עם יד על הלב כל האברכים באמת מקדימים דרך ארץ לתורה? האם היותו יושב בית המדרש היא באמת ערובה ליראת שמיים טהורה? האומנם בבתים של אברכים אין כל חשיפה לדברים אסורים בניגוד לבתים של הורים עובדים? מי שעונה על השאלה הזו בחיוב הוא לא רק טועה אלא גם מטעה.

אולי לא מספיק לדרוש הזדמנות שווה בהשתלבות חרדים בתעסוקה. אולי חייבים לדרוש השתלבות שווה בחברה החרדית עצמה לעובדים ולילדיהם.

אנחנו נמצאים בראש חודש תמוז שבאמצעו יתחילו שלושת השבועות. אם לא נתעורר ונפסיק עם כל שנאת חינם מיותרת, נצטרך בסיומם שוב להתאבל על חורבן בית המקדש במקום לחגוג את תקומתו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!